מדיאה (2005)

מי יכול לנחש את תוצאותיו של הייאוש הנורא, של אובדן הכבוד, מה קורה כשמכבים את אור התקווה בקצה המנהרה?

היא נטשה את משפחתה ומולדתה. בשבילו.

היא היתה הרוח מתחת למפרשי התהילה שלו.

היא הקימה לו בית בארץ זרה. לבדה.

היא ילדה לו שני בנים.

הוא בגד בה עם אישה אחרת.

מה תעשה מי שהושפלה וכבודה נרמס,

מי שנוצלה והורחקה,

מי שהייאוש שלה גדול עד שאינה יכולה לשאתו יותר.

מדיאה הוצג לראשונה ב-431 לפנה"ס בתיאטרון דיוניסוס, מחוץ למקדש האלים, לרגלי האקרופוליס באתונה. מאז כתב אוריפידס את המחזה, הוא נשמר והפך עם השנים לאחת היצירות המוכרות והמרתקות ביותר שנכתבו אי-פעם.  כולנו זוכרים את קווי המתאר של היצירה, אבל בקריאה מחודשת, מודרנית נגלה שמדיאה מדבר לא רק על אישה ש'בחרה' לרצוח את בניה, אלא על גזענות ושובניזם, אהבה גדולה ובגידה שתוצאותיה קשות.

תיאטרון גשר בחר להעלות את מדיאה המציב את האישה בלב זירת ההתרחשות, ומאפשר לה להעלות את תחושותיה וטענותיה באשר לזרות, נישואין, תפקידה בעולמו של בעלה, לידה וגידול ילדים, יחס הסביבה אליה, גברים, התאווה לכוח ושלטון ומעל הכל הוא מעלה שוב את השאלה - מי יכול לנחש את תוצאותיו של הייאוש הנורא, של אובדן הכבוד, מה קורה כשמכבים את אור התקווה בקצה המנהרה? 

מדיאה לא היתה לאשת יאסון בדרך השידוך או במעשה קנין, היא לא הובאה אליו על מנת שיהיה אדונה, למשול בה ולהפכה לתשמיש, למשרתת וליולדת, עקרת-בית ממושמעת תלויה בו וברצונותיו, חסרת זכויות וחסרת דיעה ומעמד משלה. מדיאה היא אישה המודעת למוצאה, למעמדה, לכבודה ולקורבן הרב שהקריבה באהבה, אך בכאב רב וסיכון גדול, למען הצלחתו של יאסון.והנה היא נבגדת. נבגדת בשל תאוות כבוד, שררה וחמדנות, של האיש שלמענו עקרה ממקומה ובאה לחיות עימו בארץ זרה, רחוקה ומנותקת לעד מהמקום בו היתה מישהי ומשהו, מנותקת מהאנשים שראו בה את הגדולה מכולן. האישה החזקה הזו, הבוטחת בתבונתה, בכבודה ובנאמנותו של האיש שאהבה ואשר למענו, למען הצלחתו, עשתה את כל אשר יכלה לעשות, גם את אשר אין לעשות, מוצאת את עצמה מושפלת, נטושה בארץ זרה, בעולם עוין, והיא מבוזה ונלעגת. היא, המודעת לעצמה, לכבודה הרמוס, לבדידות, לא מסוגלת ולא רוצה להיות כנועה ולקבל על עצמה את כפיות הטובה, כפי שיש המצפים מאשת איש ממושמעת, המבינה ללב בעלה וצרכיו. היא אינה מוכנה למעט את עצמה, למזער את עצמה, לנוכח תאוות הכבוד והשררה של הגבר שלה. היא חושבת בזכות שהנאמנות לה ולכבודה, חשובים יותר מכל ההישגים המלכותיים שיאסון יכול להשיג דרך מיטתה של בת המלך.אומרים שקשה כשאול קנאה. אך מי שמבין את משמעות עומק הצריבה של ההשפלה, האש הבוערת והמכלה עד דק כל שארית של כבוד עצמי, מי שמבין את גודל הסבל הבלתי אפשרי של המושפל שאין לו רע וידיד, שהוא בודד בזעקתו ובכאבו באין שומע, באין מודע וקרוב ומנחם, וזאת בחברה עוינת, שאינה מתייצבת לצד האישה הזרה והנעזבת, מי שמודע לרוע שבכל אלה, יבין שתחושת ההשפלה, הנדרסות לאבק, קשה אף משאול. ובכן, זה מה שעבר על האישה הגאה, הבוטחת, היודעת ערכה וחוכמתה, ויודעת גם יודעת את גודל הנפילה, את עצמת העלבון, הבדידות והייאוש הנורא. היא יודעת שהגיעה לסוף הדרך. כי לעולם לא תוכל לסלוח מתוך הכנעה למי שבגד וראוי לבוז - לא למלוכה. היא יודעת שלא תוכל להמשיך לחיות עם העלבון הנורא, ועל כן גדולה וגדלה אש הנקמה, בטרם תסתלק מהבמה. כל זאת בבחינת "תמות נפשי עם שונאי".יש השואלים בחרדה, ויש השואלים מתוך צדקנות: אבל הילדים, הילדים, מה הם פשעו? כיצד אם הורגת את ילדיה?... והרי לשיטתה היא גאלה אותם מגורל אכזר, משפלות ויתמות וניכור. מספרים אצלנו את הסיפור הנורא על חנה ושבעת בניה, שהוקרבו למוות על מזבח הפטריוטיות הדתית. ואיש לא שואל למה? הרי יכלו להמשיך לחיות עם אימם, להתבגר, ואחר להתייצב ולהילחם על חרות עמם. ובכל זאת, מקבלים את הסיפור הזה אצלנו באופן כל כך מובן ומלא גבורה. אפילו לילדי הגן מספרים את סיפור הזוועה הזה כמעשה של מופת. מדיאה ומעשיה אינם מופת לשום דבר. סיפורה הוא סיפור של אישה שאינה מוכנה להיות אסקופה נדרסת, אישה חזקה ובוטחת שחרב עליה עולמה, היא אדם שהושפל, אדם גא שעלבו בו והשליכוהו לבדידות, לייאוש, לאין-אונים, לאין מוצא, לאין מחר. חנה שלחה את שבעת בניה למות בשם הדת, למען הדת, מתוך יראה. בחנה הכנועה ללחץ הציבור, לקונצנזיוס הפטריוטי, המקריבה שבעה בנים, רואים גיבורה. למדיאה אין סולחים וכל כך משום שעשתה מעשה מכוח עצמה, מכוח סיטו חייה ומצוקתה, מכוח אנושיותה הנסערת, הנבגדת, המושפלת והמיואשת.האמנם נכון השיפוט שלנו במקרים כאלה?

שולמית אלוני