לפני ההצגה: "נשמות"

לפני ההצגה: "נשמות"

מסע יהודי בין גלגולים, זיכרון ותיקון

“למות זה כלום. המוות הוא תמיד אותו מוות. החיים  הם אלה שמשתנים.” כך אומר גרישה, גיבור ״נשמות״, וזהו כנראה המוטיב המרכזי ביצירה כולה.

״נשמות״, על פי הרומן של רועי חן ובבימויו של איתי טיראן, היא יצירה שנעה בין מציאות לפנטזיה, בין היסטוריה אישית להיסטוריה יהודית קולקטיבית, ובין החיים האלה לגלגולים קודמים שאולי ממשיכים לחיות בתוכנו.

במרכז הסיפור ניצב גרישה (אריאל בורנז), צעיר המאמין שנשמתו מתגלגלת כבר ארבע מאות שנה. דרך זיכרונות, חזיונות וגלגולים שונים, ההצגה נעה בין תקופות וקהילות יהודיות: הפורימשפיל של יהודי פולין במאה ה־17, הגטו בוונציה, יהדות מרוקו, העלייה מברית המועצות לישראל, כל אלה מתחברים למסע אחד מתמשך של נדודים, חיפוש זהות וניסיון להגיע ל"תיקון".

מול גרישה ניצבת אמו, מרינה (יבגניה דודינה), שמבקשת לקרקע את הסיפור בעולם הממשי. בעוד בנה מאמין בגלגולים ובייעוד רוחני, היא טוענת ש- ״חיים יש רק אחד, כל השאר זה מטאפורה״. המתח ביניהם, בין אמונה לדמיון, בין רוחניות לפרקטיות, בין זיכרון אישי להיסטוריה קולקטיבית,  הופך לאחד הצירים המרכזיים של המחזה. מרינה מנסה להגן על בנה מפני ההתפוררות אל תוך העבר והפנטזיה, אך דווקא דרכה מתגלה עד כמה גם האנשים המעשיים ביותר נושאים בתוכם געגוע, אובדן וזיכרונות שלא מרפים.

אבל ״נשמות״ איננה רק יצירה על גלגול נשמות במובן המיסטי. המחזאי משתמש ברעיון הקבלי כמטאפורה לקיום האנושי עצמו. הרי גם בלי למות ולהיוולד מחדש, כל אדם עובר במהלך חייו אינספור גלגולים: הילד שהיה, האדם שהפך להיות, השפה שאיבד, הבית שעזב, הזהות שנאלץ לבנות מחדש. ההגירה, למשל, מוצגת כאן כסוג של לידה מחדש.

זו גם אחת היצירות האישיות ביותר של רועי חן. דרך התחנות ההיסטוריות של המחזה הוא מספר למעשה ביוגרפיה מוסווית: השורשים המרוקאיים, הספרות הרוסית והיידית שעיצבה אותו, ראשית עבודתו בתיאטרון, והעולם של מהגרים שמרגישים תמיד קצת בין מקומות ובין זהויות.

הבימוי של איתי טיראן אינו מציג את ההיסטוריה כ"שיעור" תקופתי, אלא יוצר עולם תיאטרלי חי, פיוטי וחלומי. הדמויות והתקופות מתערבבות זו בזו כמו זיכרון קולקטיבי אחד ארוך. העבר אינו מוצג כאן כמשהו מת אלא ככוח שממשיך לדבר דרך האנשים החיים היום.

בסופו של דבר, ״נשמות״ היא יצירה על האפשרות להשתנות. על הניסיון האנושי לתקן טעויות, להבין מי אנחנו, ולמצוא את אותה “נשמה תאומה” - אדם, מקום או זיכרון שתלווה אותנו בדרך. "אולי לכן המילה “חיים בעברית היא ברבים". החיים אינם דבר אחד קבוע, אלא רצף של גלגולים.