לפני ההצגה: "מי כמוני"

לפני ההצגה: "מי כמוני"

כוחו המרפא של התיאטרון

“מי כמוני” מתרחשת במחלקה פסיכיאטרית סגורה לבני נוער, אבל מהר מאוד מתברר שזה איננו מחזה “על אחרים”. רועי חן כתב כי בני הנוער שבהצגה הם “אנחנו, רק בווליום אחר”.

דרך סיפורם של חמישה מתבגרים המאושפזים במרכז לבריאות הנפש, ההצגה עוסקת בפחד, בדידות, חרדה, אהבה ובצורך העצום שמישהו יראה אותך באמת.

המחזה נולד מתוך מפגש אמיתי בין תיאטרון גשר לבין בית הספר “שחף” במוסד לבריאות הנפש “אברבנאל”. בקיץ 2019 ליוו רועי חן והבמאית אילאיל סמל תהליך יצירה של בני נוער מאושפזים, שכתבו טקסטים על עצמם ועל “השדים שבתוכם".
מתוך המפגש הזה נוצרה הצגה שאיננה תיעוד ריאליסטי של מחלקה פסיכיאטרית, אלא יצירה תיאטרלית פיוטית, כואבת ולעיתים גם מצחיקה מאוד.

אילאיל סמל בוחרת לביים את העולם הזה לא מתוך מבט רפואי או שיפוטי, אלא מתוך חמלה וסקרנות אנושית. הדמויות בהצגה אינן “אבחנות פסיכיאטריות”, אלא בני אדם צעירים, רגישים ושבריריים, שכל אחד מהם מנסה בדרכו לשרוד עולם שמרגיש לעיתים חזק מדי עבורו.

מאז שעלתה ב-2019 הפכה ההצגה לתופעה תיאטרלית יוצאת דופן. המחזה עלה ביותר מ־120 בתי ספר ברחבי הארץ, עובד והוצג במילאנו (איטליה), והפך עבור בני נוער, מורים והורים רבים ליצירה שמצליחה לפתוח שיחה כנה על פחדים, חרדות ובריאות נפשית - נושאים שבמשך שנים כמעט לא דיברו עליהם בגלוי.

גם החלל שבו מוצגת ההפקה הוא חלק מהחוויה. ההצגה מתקיימת באולם הקטן של התיאטרון -  "האנגר גשר" - חלל אינטימי ולא שגרתי שמבטל כמעט את המרחק בין השחקנים לקהל. התחושה היא לא של צפייה “מבחוץ”, אלא של כניסה אל תוך עולמן הפנימי של הדמויות.

ובכל זאת, אולי יותר מכל "מי כמוני" היא הצגה על כוחו של התיאטרון עצמו.

על האפשרות להפוך כאב למילים, פחד לדמות, ובדידות למפגש אנושי. ההצגה מזכירה עד כמה דק הגבול בין “נורמלי” ל-“לא נורמלי”, ועד כמה כולנו זקוקים לדבר אחד פשוט: שמישהו יקשיב לנו באמת.