לפני ההצגה: "סלומה"

לפני ההצגה: "סלומה"

עזה כמוות אהבה

זהו מחזה שנכתב כמעט בהתפרצות אחת, מתוך תשוקה אמנותית קיצונית. ויילד עצמו סיפר כי החל לכתוב את המחזה בפריז בנובמבר 1891 ולא היה מסוגל לעצור. באמצע הלילה, כשנתקל במחסום כתיבה, יצא לבית קפה וביקש מן התזמורת הצוענית לנגן “משהו שיצלצל בהרמוניה עם מחשבותיי על אישה אשר רצחה את אהובה ורקדה על דמו".

המשפט הזה מכיל כבר את כל העולם של "סלומה": תשוקה, אלימות, קדושה, מיניות, מוות והקסם האפל שמחבר ביניהם.

ויילד כתב את המחזה בצרפתית, לא באנגלית, מתוך רצון לברוא לעצמו קול חדש. הוא תיאר את השפה הצרפתית כ“כלי נגינה נוסף” שרצה לבדוק אם יוכל ליצור בעזרתו “דבר מה יפה" ואכן, "סלומה" אינה דומה לשום דבר אחר שכתב: היא פיוטית, מוזיקלית, אכזרית ומהפנטת כאחד.

המחזה מבוסס על הסיפור מהברית החדשה. שלומית (סלומה) רוקדת בפני הורדוס אנטיפס, ובתמורה דורשת את ראשו של יוחנן המטביל.  אצל ויילד, הסיפור המוכר הופך לטקס תיאטרוני כמעט חלומי, שבו כל הדמויות שבויות בתוך תשוקותיהן. הורדוס משתוקק לסלומה, סלומה אובססיבית ליוחנן, והנביא דוחה אותה בשם הקדושה עד שהאהבה עצמה הופכת לכוח הרסני.

הבמאי מקסים דידנקו נחשב לאחד היוצרים הבולטים והמוערכים של דורו בתיאטרון הרוסי. עבודותיו עוסקות שוב ושוב בחברות טוטליטריות, באלימות, בפירוק של מוסר ושל כוח פוליטי, והוא ידוע בשפה בימתית חזקה, חזותית ומוזיקלית. לאחר הפלישה הרוסית לאוקראינה עזב את רוסיה בעקבות התנגדותו הפומבית למלחמה, כדי לשמור על “חירותו האישית והאמנותית".

הבחירה של דידנקו ב-"סלומה" נראית כמעט טבעית: זהו מחזה שבו תשוקה פרטית הופכת למנגנון של כוח, פחד ואלימות. העולם שעל הבמה איננו מציאות היסטורית “עתיקה”, אלא סיוט מודרני - ארמון של רודן מלא בפיתויים, דם, בדידות ותשוקות עזות.

ההפקה של גשר מפגישה על במה אחת יוצרים בינלאומיים יוצאי דופן: מעצבת התפאורה והתלבושות גליה סולודובניקוב, שעבדה בבולשוי, במרינסקי ובבתי אופרה מרכזיים באירופה; מעצב התאורה גלב פילשטינסקי, שיצר מאות הפקות בתיאטראות החשובים ברוסיה ובעולם; והמלחין הצרפתי לואי לבה, שיצירתו נעה בין מוזיקה לתיאטרון, קולנוע ומופעי מולטימדיה.

גם הליהוק מטעין את המחזה בעוצמה מיוחדת: דורון תבורי כהורדוס מביא לבמה דמות של שליט דקדנטי הנקרע בין פחד, תאווה ואשמה; מיכל ויינברג מעניקה להורודיה קרירות מסוכנת ועוצמה אפלה; ונטע רוט כסלומה ניצבת במרכז העולם הזה - צעירה שהופכת בהדרגה מדמות נחשקת לכוח הרסני ובלתי נשלט.

יותר ממאה ושלושים שנה אחרי שנכתב המחזה הזה מזכיר לכולנו עד כמה תשוקה יכולה להיות כוח משחרר וכמה בקלות היא יכולה להפוך לכוח משחית.