לפני ההצגה: "מישהו לרוץ איתו"

לפני ההצגה: "מישהו לרוץ איתו"

האם אפשר להתאהב במישהי שמעולם לא פגשת?

כשדויד גרוסמן פרסם את "מישהו לרוץ איתו" בשנת 2000, הספר הפך כמעט מיד לרומן פולחן ישראלי. זהו סיפור התבגרות, סיפור אהבה וסיפור מתח אבל יותר מכל, זהו ספר על אנשים צעירים שמסרבים לוותר על מישהו שאבד בדרך.

העלילה מתרחשת בירושלים של סוף שנות ה־90 עיר יפה, סוערת ומלאת סתירות. לא ירושלים של גלויות ותיירים, אלא ירושלים של רחובות אחוריים, כיכרות לילה, נוער אבוד, מוזיקאים צעירים, תחנה מרכזית, ליפתא ומגרש הרוסים. דרך הריצה של אסף בעקבות הכלבה דינקה, נחשפת בפניו, ובפנינו, העיר כולה, ועולמם של אנשים צעירים שמחפשים שייכות, אהבה ומשמעות.

העיבוד של רועי חן והבימוי של עידו קולטון מדגישים במיוחד את התחושה הזאת של מרדף וחיפוש. קולטון שמבחינתו, "מישהו לרוץ איתו" מחזיר אותנו “אל ימי התום” ומזכיר את כוחה של האהבה דווקא בתקופה מלאה בפחד, אלימות ושנאה.

ההפקה נוצרה בזמן מלחמה, והיוצרים מספרים שבתהליך העבודה הם חשבו שוב ושוב על נעדרים, חטופים, עקורים ועל כל מי שנשכח בשולי הדרך. לכן ההצגה איננה רק סיפור נעורים נוסטלגי, אלא גם ניסיון לדבר על ישראל של היום על חברה כואבת ומבולבלת, ועל הצורך לא לוותר זה על זה גם ברגעים הקשים ביותר.

המוזיקה של נוי קליימן והשירים הישראליים המשולבים בהצגה מעניקים לעולם הבימתי תחושה חיה ופועמת של נעורים, בדידות, חיפוש ונוסטלגיה. לצד האנרגיה התזזיתית של הרחוב הירושלמי, נוצרים גם רגעים עדינים מאוד של אינטימיות ושבריריות כאילו כל הדמויות בהצגה מחפשות מישהו שירוץ לצידן כדי לא להישאר לבד.

אבל אולי יותר מכל, "מישהו לרוץ איתו" הוא סיפור על תקווה.

על האפשרות שגם בתוך עולם קשה, אלים ומפורק עדיין אפשר למצוא מישהו לרוץ אליו.