לפני ההצגה: "כפר"

לפני ההצגה: "כפר"

הכפר כמשל על הארץ כולה

"כפר" של יהושע סובול מחזיר אותנו אל ארץ ישראל של שנות ה־40 טרם קום המדינה. זוהי תקופה של מלחמת עולם, של הידיעות הראשונות על השואה, של פחד מפלישה ומאבק על עתיד הארץ. סובול מספר הסיפור דרך מקום קטן אחד: כפר שבו כולם מכירים את כולם, שבו יהודים וערבים הם קודם כול שכנים, ושבו החיים נמשכים גם כאשר העולם כולו משתנה מסביב.

במרכז ההצגה ניצב יוסי - “ילד נצחי”, תם לב וקברן הכפר. דרך עיניו נבנה העולם כולו. אצל יוסי, הגבול בין החיים למתים כמעט אינו קיים: דמויות מן העבר ממשיכות להופיע, המתים שבים לדבר עם החיים, והזיכרונות נעשים ממשיים כמו בני אדם.

"כפר" איננו מחזה ריאליסטי בלבד. זהו מחזה על זיכרון,  אישי ולאומי, ועל הדרך שבה העבר ממשיך לחיות בתוך האדם גם כאשר הזמן חולף. אצל סובול, הכפר הקטן הופך למעין מיקרוקוסמוס של הארץ כולה רגע לפני לידתה של מדינה חדשה: מקום שבו נפגשים תקווה ופחד, חלומות על עתיד לצד זיכרונות שאי אפשר לקבור באמת.

יבגני אריה, שביים את ההצגה ב-1996, כתב כי התיאטרון חייב לדבר קודם כול אל האנשים שחיים סביבו ורק אז יוכל לגעת גם בעולם כולו. אולי משום כך "כפר" מרגישה אינטימי כל כך: לא סיפור “גדול” על ההיסטוריה הישראלית, אלא סיפור אנושי קטן, מלא חום, הומור ועצב.

בהפקתו של אריה, העולם של "כפר" הופך כמעט לחלום בימתי. הוא מתרחק מריאליזם יומיומי ובונה שפה תיאטרלית פיוטית. כמו בהפקות רבות של אריה, גם כאן המציאות מתערבבת ללא הרף עם העולם הפנימי של הדמויות: הזיכרונות קמים לתחייה, והעבר מופיע על הבמה כאילו מעולם לא חלף.

אריה נהג לומר שהתיאטרון הוא המקום שבו “הזיכרון הופך לחומר בימתי”. ב־"כפר" הרעיון הזה נמצא בלב ההצגה כולה. אפילו הקברן אינו מסוגל לקבור באמת את העבר; המתים ממשיכים לדבר, והזיכרון מתגלה כחזק יותר מן הזמן.

אבל יותר מכל "כפר" הוא מחזה על בני אדם.

על אנשים קטנים שחיים בתוך היסטוריה גדולה מהם, ועל הניסיון שלהם לשמור על אהבה, חמלה ותקווה גם בזמנים שבהם העולם כולו מתערער.