לפני ההצגה: "החטא ועונשו"

לפני ההצגה: "החטא ועונשו"

על דוסטויבסקי, רסקולניקוב והבחירה הנועזת להפוך את הטרגדיה לקברט

גם מי שלא קרא את דוסטויבסקי מכיר כנראה את השאלה הגדולה שמרחפת מעל החטא ועונשו: מה גורם לאדם לחצות את הגבול ולבצע פשע?

אבל בהפקה של תיאטרון גשר, השאלה הזו אינה מוצגת כדרמה פסיכולוגית אפלה בלבד. להפך: הבמאי אלכסנדר מולוצ'ניקוב הופך את העולם של דוסטויבסקי לקברט גרוטסקי סוער, חגיגת תיאטרון פרועה שבה ייאוש, תשוקה, אשמה והומור מתקיימים זה לצד זה.

רסקולניקוב, סטודנט עני ומיוסר בסנקט-פטרבורג, משוכנע שיש אנשים “רגילים” — ויש יחידי סגולה שמותר להם לעבור על החוק בשם רעיון גדול יותר. כדי לבחון את עצמו, הוא רוצח זקנה מלווה בריבית. אבל במקום להפוך ל"אדם עליון", הוא נשאב לסיוט של פחדים, אשמה והתפוררות נפשית.

דוסטויבסקי כתב את הרומן בתקופה של משבר אישי וכלכלי קיצוני, תחת לחץ אדיר של חובות ואיום ממשי בהתמוטטות. אולי משום כך "החטא ועונשו" איננו רק רומן בלשי או פילוסופי אלא יצירה בוערת על אנשי הקצה: רעבים, בודדים, נואשים, שמנסים למצוא משמעות בעולם שהתפרק מערכיו.

אלא שההפקה הזו אינה מבקשת לשחזר את רוסיה של המאה ה־19 באופן ריאליסטי. מולוצ'ניקוב בוחר דווקא בשפת הקברט - תיאטרון מוגזם, מוזיקלי, צבעוני ולעיתים כמעט קרקסי  כדי לדבר על עולם שבו הגבולות המוסריים מיטשטשים. מבחינתו, דווקא בתקופות של אלימות ומשבר, אי אפשר לשתוק; צריך לשיר, לרקוד ולצעוק את האמת.

לדבריו, אנחנו חיים בתקופה שבה בני אדם שוב מצדיקים אלימות בשם אידיאולוגיות, מלחמות או “צרכים נעלים יותר”, בדיוק כפי שעושה רסקולניקוב. מול כל זה ניצבת דמות אחת פשוטה ושברירית, סוניה, שמזכירה שהחמלה והאנושיות עדיין אפשריות.

וזו אולי הדרך הנכונה לצפות בהצגה: לא כעיבוד “קלאסי” לרומן מפורסם, אלא כהתפרצות תיאטרלית חיה, מוזיקלית ופראית, או כפי שקראנו להצגה כאן בגשר - קברט של תשוקות וייסורים, שבו הצחוק והאימה רוקדים יחד על הבמה.