לפני ההצגה: "קרום"

לפני ההצגה: "קרום"

על אנשים רגילים וחלומות גדולים מדי

כשחנוך לוין כתב את "קרום" באמצע שנות ה־70, הוא כבר התרחק מן הסאטירה הפוליטית החריפה של יצירותיו המוקדמות והחל לעסוק במשהו אינטימי וכואב יותר: חיי היומיום של אנשים רגילים, שחולמים על חיים אחרים אך מתקשים להשתנות באמת.

קרום, גיבור המחזה, חוזר הביתה אחרי שניסה “לחפש את עצמו” בחו״ל. אבל הוא חוזר בלי הצלחה, בלי תשובות, ובלי כיוון ברור. סביבו מחכים לו אימו, החברים, האהבות הישנות והשכונה שממנה ניסה לברוח. כולם ממשיכים לדבר, לקוות, להתחתן, להתאכזב, לחלום על חיים גדולים יותר ובינתיים הזמן חולף.

זהו עולם מצחיק מאוד ועצוב מאוד בעת ובעונה אחת. לוין מתבונן בדמויות שלו בחמלה אכזרית: הן קטנות, מגוחכות, לעיתים עלובות אבל הן כולן אנושיות מאוד. מאחורי ההומור, הרכילות והאבסורד מסתתר פחד עמוק מן הבדידות ומתחושת ההחמצה.

הבמאי אלכסיי זולוטוביצקי מתאר את קרום כשילוב בין צ׳כוב לפליני - בין פיוט, גרוטסקה והומור לבין עצב קיומי עמוק. עבורו, זהו לא רק סיפור ישראלי מקומי, אלא מחזה אוניברסלי על אדם שמנסה לחזור הביתה ולגלות האם עדיין נשאר לו מקום בעולם.

אבל בהפקה הזו יש עוד מרכיב מרכזי: המוזיקה.

המלחין אבי בנימין, ממייסדי תיאטרון גשר, מסביר כי עבורו "קרום" כאופרה נולד מתוך הרצון לבטא רגש אנושי ישיר ופשוט - אהבה, כאב, תשוקה, אובדן. לדבריו, דווקא המחזה הזה של לוין מתאים באופן מושלם לצורה האופראית, משום שהוא מלא “אהבה, מוות, סבל וחלומות” ובעיקר משום שלשפה של חנוך לוין יש “מוזיקה פנימית” משלה.

זו נקודת מפתח לצפייה בהצגה: המוזיקה כאן איננה קישוט או ליווי, אלא הדרך שבה העולם הפנימי של הדמויות נחשף. הדיבור היומיומי, המבוכה, הבדיחות והשתיקות הופכים לשירה. דרך האופרה, הרגשות שהדמויות אינן מסוגלות לומר בקול מקבלים פתאום עוצמה גדולה, כמעט טרגית.

אולי משום כך "קרום" מצליח להיות בו־זמנית מאוד ישראלי ומאוד אוניברסלי. תל אביב של לוין  על הרחובות הישנים שלה, הדירות הקטנות והאנשים שמפחדים להישאר לבד הופכת כאן למקום שכל אדם יכול לזהות בו משהו מעצמו.

זהו מחזה על אנשים שחולמים להתחיל מחדש, אבל מתקשים לזוז מהמקום ועל הפער הכואב שבין החיים שדמיינו לעצמם לבין החיים כפי שהם באמת.