כמה מילים על "הדיבוק"

כמה מילים על "הדיבוק"

בין שני עולמות

יש מחזות שכבר מזמן חדלו להיות רק יצירה ספרותית והפכו למיתוס תרבותי. עבור התיאטרון העברי, ״הדיבוק״ של ש. אנ-סקי הוא רגע כזה. זהו מחזה שנמצא בנקודת המפגש שבין פולקלור יהודי, מיסטיקה, אהבה טראגית וזיכרון היסטורי. מאז עלה לראשונה לפני יותר ממאה שנה, הוא ממשיך לרדוף את התרבות היהודית והישראלית כמו רוח שאינה מוצאת מנוח.

אנ-סקי כתב את המחזה בין השנים 1913–1916, בשעה שהעולם היהודי של מזרח אירופה כבר עמד על סף היעלמות. במסגרת המשלחת האתנוגרפית שערך בעיירות היהודיות בתחום המושב, הוא תיעד מנהגים, סיפורים, תפילות ואמונות עממיות של תרבות שחש כי היא הולכת ונכחדת. מתוך המסע הזה נולד גם ״הדיבוק״ לא רק כסיפור אהבה על-טבעי, אלא כניסיון ללכוד עולם שלם רגע לפני שייעלם.

בגרסתו של רועי חן, המחזה אינו רק עיבוד לקלאסיקה ידועה, אלא דיאלוג חי עם המיתוס עצמו. חן ויבגני אריה מחזירים אל מרכז הסיפור את חנן, דמות שבמחזה המקורי מתה כבר בראשית העלילה, והופכים אותו לדמות שנלכדה “בין שני עולמות”, כפי שנקראה היצירה במקורה. לא חי ולא מת. לא מסוגל להיפרד מלאה, ולא מסוגל להמשיך הלאה.

חנן, תלמיד ישיבה עני ושקוע בקבלה, מאוהב בלאה, בתו של סנדר העשיר. אבל בעולם שבו מעמד, כסף ומסורת קובעים את גורלו של אדם, אהבתם אינה יכולה להתממש. כאשר סנדר מייעד את לאה לחתן אחר, חנן מת במפתיע, אולם מותו איננו סוף הסיפור אלא תחילתו. רוחו שבה אל לאה כדיבוק, נשמה שאינה מוצאת מנוחה ונאחזת בגופו של אדם חי. כאן גם עולה השאלה: אולי הדיבוק איננו קללה, אלא הצורה היחידה שבה אהבה יכולה לשרוד בעולם שאוסר עליה להתקיים?

זהו אחד הרעיונות העמוקים והיפים של ההצגה: הדיבוק אינו רק רוח שנכנסת בגוף, אלא מצב קיומי. חנן ולאה הופכים לדמות אחת - “חנן־לאה, לאה־חנן”, יצור חדש שנמצא מעבר לחלוקה בין גבר לאישה, חיים ומוות, גוף ונפש.

מתחת למעטפת המיסטית מסתתר גם סיפור על קול נשי בעולם גברי וסגור. כאשר לאה מתחילה לדבר בקולו של חנן, עולה השאלה האם רק באמצעות קולו של גבר היא יכולה סוף־סוף להישמע? וכך, ניתן גם לומר שהמחזה עוסק גם בכוח, בדיכוי ובשיגעון: האם לאה אכן אחוזת דיבוק, או שמא החברה שסביבה אינה מסוגלת להכיל אישה שמסרבת לקבל את גורלה?

בהפקתו של יבגני אריה הופך הסיפור למסע פיוטי בין שני עולמות - עולם החיים ועולם המתים, הזיכרון והשכחה, החלום והמציאות. הבמה מתמלאת במוזיקה, צללים, תפילות ודימויים מתוך העולם היהודי הגלותי שנעלם, אך ממשיך לדבר גם אל הצופה בן זמננו.

ובלב כל זה נמצאת האהבה. אהבה שמתבררת כחזקה מן הפחד, מן הזמן ואפילו מן המוות עצמו. אולי משום כך ״הדיבוק״, שנכתב לפני יותר ממאה שנה, עדיין נשמע עכשווי כל כך: סיפור על בדידות אנושית, על כמיהה לקרבה ועל חוסר היכולת להשלים עם אובדן.

במסורת היהודית פירוש המילה ״דיבוק״ הוא ״דבר שנדבק״. ואולי זה גם סוד כוחו של המחזה - היכולת שלו להידבק בצופה, ולהמשיך ללוות אותו הרבה אחרי שהמסך יורד.