שיחות לילה (2007)

דרמה מודרנית בשידור חי

לילה חורץ גורלות בחייו של שדרן רדיו פרובוקטיבי, שנון ומשעשע במיוחד, אשר נמצא בשיא הפופולריות שלו.

על ה"בועה" התקשורתית, על כוחה של מילה ועל יחסי ההערצה-שנאה בין האיש שמאחורי המיקרופון לקהל המאזינים שלו. מערכת יחסים, אשר עלולה לעלות לו בחייו.

המחזה, מבוסס על סיפורו של שדרן הרדיו היהודי הפרובוקטיבי אלן ברג, אשר נרצח על ידי אחד ממאזינו. המחזה זכה גם לעיבוד קולנועי מבריק בבימוי של אוליבר סטון (1987) ובכיכובו של המחזאי אריק בוגוסיאן.

הצגה ראשונה: 1.9.2007

"כשהייתי בן שבע נהגתי לשבת על בטני לפני הרדיו הגדול והישן שלנו כדי להאזין לדברים נהדרים...היום אני פותח את הרדיו...וכל מה שאני קולט זה תזמורות מיתרים, עקרות בית בנאליות ונהגי משאית מטומטמים המספרים על חיי המין המעוותים שלהם, מופרעים מידי פעם בידי מראיינים שחצנים, קשקושי מוזיקה פולקלוריסטית ומוסיקת רוק בעוצמה כל כך גבוהה עד שהדבר מכאיב לאזני".

מתוך "ג'פטי בן 5" מאת הארלן אליסון

למה רדיו - שלוש סיבות מרכזיות:

1.אינטימיות-השיחה המשודרת ברדיו יוצרת אצל המאזין תחושה של שיחה אינטימית ואישית. מרחק הדיבור בין השדרן למיקרופון והמרחק בין אוזנו של המאזין למקלט הרדיו זהים למרחק שבין איש לרעהו בעת שיחה ביניהם.

2.נגישות-הרדיו הוא אמצעי תקשורת זול, נייד אפשר להאזין לו בבית, באוטו או במשרד וניתן להאזין לו גם תוך כדי עיסוק בפעילות אחרת. 

3.אמינות-הרדיו יוצר הסכמה כללית והשימוש בקול האנושי ובשפה לא פורמאלית, בגובה העיניים נתפס כמשקף את המציאות האמיתית.

שישים שניות על...

ההיסטוריה של השידור הרדיופוני

ב-2 בנובמבר 1920 עלתה לאוויר תחנת השידור KDKA בפיטסבורג, שמרבית חוקרי התקשורת רואים בה את חלוצת שידורי הרדיו. התחנה החלה את שידוריה בסיקור הבחירות לנשיאות ארצות-הברית בשילוב קטעי מוזיקה, לציבור מאזינים שנע בין 500 ל-1000 בני-אדם.בעקבות שידור זה, שריתק אליו את חובבי הרדיו, החלה להתפתח תופעה חברתית שזכתה עד מהרה לכינוי "רדיומניה". מקץ שנתיים כבר פעלו ברחבי ארצות-הברית כשש מאות תחנות.

שנות השלושים היוו את עשור ההתבגרות של הרדיו ואת התבססותו. בתקופה זו הורחב השימוש ברדיו באזורים שונים ונקבע מעמדו כאמצעי תקשורת מוביל אשר באמצעותו נחשף קהל רב באזורים גיאוגרפיים שונים לתכנים זהים.

בעשור שלאחר מכן הגיע הרדיו לשיא פריחתו. נקודת מפנה במעמד הרדיו ופריצתו הגדולה התרחשה בתקופת מלחמת העולם השניה. המלחמה הבליטה ביתר שאת את יתרונותיו הייחודיים כמו העברת מידע בזמן אמת, מסירת מידע באופן שוטף ומתן פרשנות על ההתפתחויות המלחמתיות. גם יתרונותיו התעמולתיים קיבלו משקל רב. דוגמא מצוינת למעמדו של הרדיו באותה תקופה ניתן לראות בסרטו המפורסם של וודי אלן "ימי הרדיו".

לאחר תום מלחמת העולם השנייה, החל הרדיו להיחלש. המצאת הטלוויזיה בשנות החמישים, הדיחה את הרדיו ממרום מעמדו. המציאות התקשורתית החדשה אילצה את אנשי המדיה הרדיופונית להמציא עצמם מחדש. התוצאה הייתה פריחה מחודשת של הרדיו, שהגיעה לשיאים חדשים בעשורים האחרונים. 

תכניות ה-"Talk Radio" 

תכניות בהם מתקשרים מאזינים לתחנת הרדיו ומביעים את דעתם על  נושאים שונים העומדים על סדר היום הציבורי.

פורמט ה- Talk Radio המאפשר   שיתוף פעיל של מאזינים קיים משנת 1940. שדרן הרדיו  בארי גריי (1916-1996) זכה לכינוי "האבא של ה- talk radio". יום אחד, כאשר עבד בתחנת הרדיו של ניו-יורק WMCA    בשנת 1945, הוא היה משועמם מהשמעה של מוסיקה והחליט להניח את מכשיר הטלפון צמוד למיקרופון שלו ולחלוק את השיחה שלו עם המאזינים. המצלצל באותו ערב היה מנהיג להקת הרוק WOODY HERMAN, אחד הסלבריטאים הכי מפורסמים בימים ההם.

הראיון הספונטני הזה הפך להיות כזה להיט גם בקרב המאזינים שלו וגם בקרב המנהלים שלו בתחנה,שהמתכונת הזו מיד התקבלה. גריי התחיל לעשות שיחות מאזינים.

בעבר נטו לאפיין את המתקשרים לתכניות ה- Talk Radio כאנשים שאינם נמנים עם המעגלים המרכזיים של החברה, אלא חיים יותר בשוליה. תוכניות אלה נתפסו כפתרון לבדידות ולתחושת אי-המעורבות החברתית של המאזינים וכמעין "חלון לעולם" בעבורם. אולם בשנים האחרונות נמצא עי חתך האוכלוסיה שמאזין לתכניות אלה רחב ומגוון.

אריק בוגוסיאן-המחזאי של "שיחות לילה"

שחקן-מחזאי וסופר אמריקאי ממוצא ארמני, יליד מסצ'וסטס, ארה"ב, 1953. בוגוסיאן פיתח קריירה מצליחה בתחום התיאטרון בעיר ניו-יורק.

מופעי היחיד שלו הם מיזוג מינימליסטי של קומדיה שחורה, בעלי אמירות גיאו-פוליטיות, וריאליזם חברתי.

בטקסטים שלו בוגוסיאן בדרך כלל תוקף באגרסיביות את הערכים האמריקנים הקלאסיים. מתמודד עם פחדיו של הציבור ונטפל לתחושת הבלבול וחוסר התקווה.

האמירות שלו מאוד פוליטיות וחברתיות, הוא עוסק בצביעות הדתית, בקונפורמיזם תלותי ובתרבות פס הייצור והכל באופן מאוד מתוחכם ומצחיק.

בוגסיאן העלה מספר מופעי יחיד באוף-ברודווי בין השנים 1980-2000, עבורם זכה בשלושה פרסי אוביי (פרסי תיאטרון אוף- ברודווי).

בהופעותיו  על במה, בוגוסיאן בדרך כלל מופיע בסדרה של תפקידים תוך שימוש רק  במיקרופון ובכיסא מתקפל כאביזר במה.

להכרה הגדולה הוא זכה בעיקר בזכות הכתיבה והכיכוב שלו ב"שיחות לילה" (Talk Radio). על העבודה הזו הוא היה בין המועמדים הסופיים לפרס פוליצר וקיבל את פרס "דוב הכסף" של פסטיבל ברלין.

בנוסף למחזה "שיחות לילה", הוא כתב גם את המחזות  "SubUrbia", "Griller", "Red Angel" ו-"Humpty Dumpty ". כמו כן כתב שתי רומנים וסיפור קצר.

כשחקן הוא כיכב במספר סרטים ותכניות טלוויזיה. בין השאר בסרט של רוברט אלטמן, בסרט "אררט", "תחת מצור", "וונדרלנד" ו"לפרק את הארי".בשנים האחרונות השתתף בסדרה הטלוויזיונית המצליחה  "חוק וסדר".

אלן ברג-שדרן הרדיו עליו מבוסס המחזה

שדרן הרדיו היהודי האמריקאי אלן ברג, נחשב בשנות השבעים והשמונים, כאחד משדרני הרדיו הפופולריים והפרובוקטיביים בארה"ב. תכניות הטוק-שואו הרדיופוני שהוא הנחה נודעו בסגנונם הנועז, והבוטה. מאזינים בלמעלה מ-30 מדינות שמעו את הדעות של ברג בנוגע לשימוש בכלי נשק, הומוסקסואליות, דת ועוד נושאים שנויים במחלוקת שהעסיקו את ברג.

 את דרכו הרדיופונית הוא החל כשהתארח בתכנית הרדיו של השדרן לורנס גרוס ברדיו KGMC, בהתחלה בתור אורח באולפן ובהמשך כמי שהחליף את גרוס והכתיב תכנית מסוג שונה לגמרי.

בשנות השמונים היה ברג בשיא הקריירה הרדיופונית שלו, אלא שסגנונו המתעמת והעובדה שנהג להטיח ללא הרף עלבונות במאזינים שלו, הוסיפה לו לא מעט שונאים.

ב-18/6/1984, ברג נורה כש-13 כדורי אקדח פילחו את גופו. הרצח בוצע כשברג עמד סמוך לפתח ביתו בדנבר, קולורדו.

בנובמבר 1985 נלכד דיוויד ליין , אשר היה ממייסדי ה"מסדר", ארגון טרור ניאו-נאציזם, על ידי השלטונות הפדראליים בחשד למעורבות ברצח אלן ברג. ליין הורשע ונשפט לרצות 190 שנים בכלא על מספר עבירות. 

שדרני רדיו מספרים על שיחת הרדיו הלילית המעניינת ביותר שהייתה להם עם מאזין במהלך שידור:

ז'וז'ו אבוטבול

כותב במדור הספורט  של "ידיעות אחרונות" ומגיש תכנית שיחות לילה רדיופונית ברשת ב' של קול ישראל בשם "פרלמנט לילה".

"במהלך השנים קיימתי הרבה מאוד שיחות מעניינות עם מאזינים, אבל זו שהכי נחקקה בזיכרוני, הייתה שיחת הרדיו הראשונה שקיימתי בשידור. התכנית מתחילה והמאזינה הראשונה שעולה לשידור אומרת לי "תשמע, אני רוצה להתייעץ איתך. בעלי עבד באפריקה ונדבק שם באיידס. יש לנו שני ילדים, הוא חולה סופני ומשאלת המוות שלו היא לקיים איתי יחסי מין בלי אמצעי מניעה". לא האמנתי שזה קורה לי,  שידור ראשון שלי ברדיו, אין לי עדיין שום הכנה וניסיון, מה זה? מה נפל עלי? אחרי הכל, הרי אני לא פסיכולוג או פסיכיאטר.

קודם כל שאלתי אותה  אם הילדים שלה בוודאות מהבעל. היא אמרה לי שכן.אם כך, אמרתי לה, את מבינה שעוד מעט הילדים כנראה יהיו יתומים מאבא.  היא אמרה שהיא מבינה. אבל אם הם יהיו יתומים מאמא ואבא, המשכתי ואמרתי, זה תלוי רק בך.

אחר-כך ביקשתי לדבר עם בעלה ושאלתי אותו אם הוא אוהב את הילדים, אם אכפת לו מהילדים. השיחה הזו נמשכה שעה שלמה, כל התכנית הוקדשה למאזינה הראשונה שעלתה לשידור. זו  הייתה תכנית עם הרבה מאוד אמוציות ובכי בשידור. בסופו של דבר הבעל השתכנע לוותר על הבקשה שלו, ביקש סליחה מהאישה והודה שהבקשה שלו הייתה אגואיסטית."

מני פאר

מנחה תכניות "טוק שואו" בטלוויזיה וברדיו. הנחה את תכנית הרדיו "ציפורי לילה סוגרות מעגל" ששודרה בגלי צה"ל. (התכנית "ציפורי לילה" משודרת מזה 31 שנים בגלי צה"ל בעריכתו של מולי שפירא).

"בשנים 2003 -2005 הנחתי את תכנית הרדיו "ציפורי לילה סוגרות מעגל" ששודרה בגלי צה"ל. בין המאזינים שעלו לשידור היו  כאלה שחיפשו את אהבת נעוריהם שנעלמה, את הרופא שחבש אותם תחת אש או את המורה שאמרה שכלום לא יצא מהם.אחד השידורים המרגשים ביותר התרחש כאשר אשה צעירה עלתה לשידור וביקשה למצוא את האבא שלה שעזב את הקיבוץ כאשר הייתה בת שנתיים.  הדבר היחיד שהיא ידעה על אביה, היה שהוא מצא אישה אחרת ועבר לגור איתה בעיר דרומית.   מאזינים מאותה עיר, עלו לשידור וסיפרו בשידור שגם את האישה החדשה הוא עזב והוא נעלם מהארץ. אבל אז, כשהיינו בטוחים שנאלץ לוותר על הפי אנד בסיפור הזה התקשרה מישהי    שהתגלתה כאחותה החורגת . האבא של שתיהן , התברר , חי באמריקה והוא חולה מאוד . צוות האולפן פעל מיד כמו כיתת חילוץ שיוצאת למשימת הצלה, ברשת הטלפונים האמריקאית היה כבר קל למצוא  אותו . כאשר  העלנו את האב לשידור , ההתרגשות הייתה בעיצומה, כל צוות  האולפן בכה יחד עם כל המאזינים. להפתעתנו מצאנו אותו בשעת פיוס אחרי שנים רבות של התנכרות .  הוא בדיוק התכונן לנום את שנת אחר הצהריים שלו מעבר לים . הפרשי השעות הם כנראה עוד מעלה של שידורי הלילה . במצבו הבריאותי לא היינו מעיזים להעיר אותו באמצע הלילה".

יוסי סיאס

שדרן רדיו ותיק מגיש את התכנית "שיחות עם מאזינים" בתחנה "רדיו ללא הפסקה"

מתוך שיחה שהתקיימה בתכנית ששודרה בתאריך ה-17.5.2007

" לילה אחד התקשרה אלי לשידור חיילת בת 19. היא התקשרה כי כבר לא הצליחה לשאת את הסוד הנורא לבדה. היא הייתה צריכה לספר זאת למישהו בדממת הלילה בטלפון אנונימי.

אמא שלה נפטרה לפני כמה חודשים, אחרי דעיכה איטית ממחלה קשה במשך שנתיים. לאורך תקופת המחלה היא הפכה  לאם הבית וטיפלה בארבעת אחיה הקטנים שהצעיר בהם בן 7.  לאחר מות האם אביה התחיל לשתות והפסיק לתפקד כלכלית. היא נדרשה לדאוג לכל. לילה אחד כשחזר האב שיכור הביתה הוא דרש מבתו למלא את מקום האם המתה עד הסוף..

מאז אותו לילה היא ממלאת את התפקיד. היא אפילו מתלבשת כמוה, וגם את שיער ראשה הבהירה כדי שיהיה כמו של אמא. במשך היום היא מגדלת את אחיה הקטנים וכובשת את הבכי בלילה שלא ישמעו, שלא יחוו שוב את הטראומה. רגע לפני שניתקה את השיחה הבטיחה לעשות הכל למען הילדים, האחים שלה. אמא, היא אומרת בטח רואה הכל מלמעלה ומבינה שאני מקיימת את ההבטחה.

במסלול התרסקות

אלון אופיר-במאי ההצגה

"אני לא יודע הרבה על אלוהים, אני לא דתי במיוחד, אבל ברור לי לגמרי שמשהו דפוק פה. כאילו אין מי שנוהג ברכבת. כל השיטה. יותר מידי אנשים חולים ויש פקקי תנועה שלא נגמרים, ואפילו מזג האויר נדפק בזמן האחרון. אני לא תופס את זה.... "

לכאורה, משפט שאמרתי לעצמי יותר מפעם אחת בשנים האחרונות, או שבטוח שמעתי חלקים ממנו מחברים, נדמה לי שאפילו בטלויזיה שמעתי מישהו מתבטא כך לא מזמן. אבל הציטוט הזה שנשמע כל כך מוכר, ישראלי ועכשיו,  נלקח מהמחזה "שיחות לילה". הוא נכתב בשנות השמונים בארצות הברית הרחוקה.

מעולם לא ביימתי מחזה שהוא בעיני כל כך אפל, קודר ופסימי שכזה. כשקראתי אותו הרגשתי שאין גיץ של תקווה שמבצבץ בו. המציאות כפי שהיא נבטת לי מהתקשורת בכל אבריה הפכה יותר יותר קודרת ככל שהתקדמו החזרות. בכל פינה שאליה הסתכלתי ראיתי תמונות ושיחות מהמחזה מתאמתות מול עיני. זה המחזה שהאמירה שלו נוקבת יותר מכל מה שהתעסקתי בו.

זו הצגה שמתעסקת בקול ובסאונד. מכל אמצעי התקשורת – הרדיו הוא האמצעי הנגיש ביותר לביטוי של דעת הקהל (עד המצאת האינטרנט וה "טוקבקים" שלוחי הרסן). תוכנית שפותחת את הקוים לשיחות מהמאזינים לא מחכה לדפוס או לצוות שידור . היא מיד באויר וקולם של המאזינים נשמע בשידור חי ולא משנה כמה אמצעי זהירות ההפקה נוקטת כדי לסנן את השיחות, ברגע האמת המאזין יכול להשמיע את דבריו כמעט ללא רסן. זה אלמנט הסכנה שבמחזה בעיני. מי המתקשר הבא, ומה הוא ירשה לעצמו בשידור. זו הצגה שמתעסקת בזמן. השוט האכזרי של הזמן קובע את מהלך השידור והוא גם קובע את זמן ההצגה. היא משוחקת בזמן אמת. כל דקה של פרסומות מתוזמנת בדיוק נמרץ והשחקנים מחוייבים להקפיד לעבור את הסצינה כפי שהיא נכתבה – לדקה של פרסומות. זה אלמנט המתח בהצגה.

השנים האחרונות שמו את התקשורת במקום שלדעתי אפילו העוסקים בה לפעמים מרגישים שנחצו יותר מידי קוים אדומים. האם המדיה היא השתקפות דעת הקהל, או שאולי המדיה הפכה להיות מנהיג שמעצב וקובע מהי דעת הקהל. התקשורת היום יודעת לכוון, לבקר ואפילו לשפוט ובכך היא יותר מראי של עצמנו היא הופכת להיות מדד לערכים. היא מתחילה לקבוע מהם ערכים. כיוון שכך אנשים מתוחכמים ביותר הפכו אותה לכלי שרת ואני לא פעם מתפלא על אנשי תקשורת שמוכנים להתגייס ל"ספינים" האלה. אבל מי באמת נוהג את הרכבת הזו. בידי מי נתון הגה  הספינה שמתחילה לקבוע מהם חיינו. והאם מבלי ששמנו לב הספינה הזאת שטה במסלול התרסקות? זה האלמנט החברתי במחזה.

ומה קורה לאלה העוסקים במלאכת השידור? אנשי ההפקה. האם מעצם היותם אלה שעושים תקשורת הם חסינים לה? מבינים את המניפולציה שלה ומצליחים לשמור על דעה עצמאית? איזה בן-אדם אתה נהיה כשאתה מתחיל לחשוב כל היום בצורה של "כותרות" או "שורות תחתונות" או "מפאת קוצר הזמן" או "זה לא מצטלם טוב" זה "משעמם בשידור"? במחזה מצאתי אצל אנשי ההפקה שאריות של חום אנושי, שברי חברויות, ורסיסי רגשות. זה אלמנט הדרמה האנושית במחזה.

האם בארי שמפליין הוא "אני" או "הם"? מה מרכיב את האיש שלא ידע לשמור על הפה ועימת את מאזיניו עם אמיתו כואבות? הוא עשה את זה בגלל שהוא אדם מוסרי או בגלל שהוא יודע מהו שידור רדיו מרתק?

האם הוא  יכול לשנות את דעת הקהל או להנהיג את מאזיניו? לא. הוא בעצמו מודה בכך. הוא אפילו נרצח על הנסיון.