על חופש ואהבה

לעמוד הבלוג הראשי

על חופש ואהבה

ביקורת על ההצגה "סיראנו" מאת אלכסנדר מיכאילוב

רימאס טומינאס העלה את "סיראנו" על חופש ואהבה. וגם על אמנות, תמהונים, חולמים וממציאים. אבל חופש ואהבה הם הנושאים העיקריים.

 

המונולוג של סיראנו על חופש הוא המוקד של המערכה הראשונה. נראה שזה הרגע שהכי יקר לבמאי וגם לשחקן בימינו, שבו כל אמן עושה בחירה איך לחיות ובפרט איך להתייחס לשלטון - מסוכן למי שמתנגד לו ונדיב לתומכיו.

 

האהבה במחזה הזה מגוונת ובלתי צפויה. והביטוי הסמלי העיקרי שלה הוא הלמות התופים של רוקסן. היא מכה בתוף בכוח זועם עד שכמה מהחיילים האוחזים בו מופלים מהרגליים. האהבה היא מצחיקה - כשכריסטיאן מדבר עליה, היא אכזרית, כשרוקסן תובעת לקבל מילים יפות, והיא מכערות וגסה, כשהיא זורקת בכעס בובות צעצוע. מבחינת ההתפתחות הרוחנית, היא עדיין ילדה שמבלבלת בין יופי פנימי וחיצוני ונכנסת להיסטריה כשהיא מגלה את אי ההתאמה ביניהם.

 

האהבה כואבת וחסרת רחמים עבור הדמות הראשית - סיראנו. הוא ויתר על הקידומת האצילית "דה" בהצגה הזאת. כמו שנעדר פה העולם הססגוני של אצילים, מוסקטרים, קרבות הסייף מהסרטים, סדרות הטלוויזיה והמחזות הישנים. הכל יותר גס ופשוט כאן. והכל נכון פי אלף. אנשים כאן מתים בשקט מאהבה. וכתמי הדם מופיעים כפי שהופיעו בהצגות של פיטר ברוק - כדימוי, מנגנון תיאטרוני חשוף. התיאטרון כאן מנצח בקלילות המשחקית שלו.

מתוך ההצגה "סיראנו" בבימויו של רימאס טומינאס, תיאטרון גשר. צילום: ישעיה פיינברג

מתוך ההצגה "סיראנו" בבימויו של רימאס טומינאס, תיאטרון גשר. צילום: ישעיה פיינברג

 

הטון הראשון מגיע מהאמן הדגול ביותר במאה ה-20, צ'רלי צ'פלין. נווד רזה המתיישב ליד הפסנתר ומתחיל לנגן נעימה פשוטה, המוזיקאים מצטרפים בצניעות, ורקדנית וסייף משלימים את התמונה, זה תיאטרון רחוב מקסים בפשטותו. כל האקשן מתרחש סביב מגדל. לא גשר ניל כמו במחזה, אלא מגדל אייפל, מבנה ארכיטקטוני מוזר ומזעזע שפריז לא הצליחה להתרגל אליו זמן רב ולהבין שהוא יהפוך לסמל שלה לנצח. מדי פעם מופיע לצדו מייסדו, אייפל,  שמודד אותו או מכה בו בעוצמה נוראית בפטיש, ומפיק ניצוצות של אור. אור, שבסופו של דבר יידלק עם נורה רכה, קטנה, אך בלתי ניתנת לכיבוי. ואייפל עצמו יציע את הפרויקט הבא שלו - פסל החירות.

 

משמעותם של גאונים אינה מובנת מיד ולא על ידי כולם; לפעמים גורלם טרגי. "קרא את דון קיחוטה", מייעץ דה גישה לסיראנו, "כשכנפי הטחנה ישליכו אותך תיפול ארצה!" "או למעלה, אל הכוכבים," עונה סיראנו. וזה הביטוי לקונפליקט המרכזי של המחזה: הפחד מתבוסה ואסון או שעיטה לעבר הסכנה, בתקווה להמריא.

 

המסע של הדמויות חזק ומלא הבעה. רוקסן הופכת מילדה אכזרית, גסה ואנוכית למאהבת החוזרת בתשובה, צנועה, כמעט קדושה. דה גיש מתחיל כגס רוח ומסיים כפילוסוף חכם שקיבל בענווה את תבוסתו הרוחנית. היפיוף הנבוב כריסטיאן הופך לגיבור טרגי, המוצא את מותו בשל יושרו, כי אינו מוכן לקצור את פירות ההונאה.

 

סיראנו שונה מאוד, הוא גם משתנה וגם לא, הוא פשוט איש גדול נפלא, יפה תואר, נבון, מוכשר, הנידון להילחם באויביו ולקבל אהבה כפרס רק כשהוא על סף המוות. לאט, ברוגע, סיראנו יחבוש את אפו – הסימן המבדיל אותו מאנשים רגילים, וישקע בשכחה, ואחריו, מגששת, לאחר שאיבדה את ראייתה, תעזוב גם רוקסן, לאחר שאיבדה גם את אהובה וגם את המשענת הרוחנית שלה. אבל ההצגה תימשך, והתיאטרון הקליל והשקוף לצלילי השנסון הצרפתי הפופולרי ישטוף את עצב הפרידה.

 

הו, כמה רגעים יפים ועצובים יש בהצגה הזו! אני זוכר את הביקורות על הבכורה של הנסיכה טורנדוט בתיאטרון ווכטנגוב. מסביב זוועות המלחמה והמהפכה, ועל הבמה – חגיגת תיאטרון. מאה שנים אחר כך, בארץ אחרת, בתיאטרון אחר: כבר משתוללת מלחמת עולם, יש גם מלחמה על הבמה, ויש חגיגת תיאטרון.

 

בראבו, מאסטרו, בראבו לשחקנים, בראבו גשר!

יבגני אריה ישמח, אני בטוח.

כתבות נוספות שאולי יעניינו אותך

אני יודע רק לשיר ולמות

ביקורת על ההצגה "סיראנו" מאת אלה בוריסובה
אני יודע רק לשיר ולמות

גן הדובדבנים

מה הניע את צ'כוב לכתוב את המחזה בשנה האחרונה לחייו?
גן הדובדבנים

שמש השירה הרוסית

מיהו אלכסנדר פושקין?
שמש השירה הרוסית