אני יודע רק לשיר ולמות

אני יודע רק לשיר ולמות

ביקורת על ההצגה "סיראנו" מאת אלה בוריסובה

בהצגה "סיראנו" שביים בתיאטרון גשר רימאס טומינאס יש הרבה שכבות ופוטנציאל גדול. כלומר, אני חושבת (בטוחה) שככל שההצגה תרוץ היא תשתפר עוד יותר.

אני מודה, טומינאס, עם הקרירות הבלטית שלו, ככל הנראה, לא לגמרי לטעמי כבמאי, ואני מודה שלא תמיד אני מבינה אותו. במקרה של "סיראנו" המורכבות קשורה גם לכך שמדובר בשירה. צריך לשמוע שירה בשפת האם, ולכן כל כך חשוב היה התרגום של שפקין קופרניק, ולדמיר סולוביוב, כי השורות המבריקות של רוסטאן ראויות למקבילה הולמת. אני לא מתכוונת להעריך את תרגומו לעברית של דורי פרנס. אין ביכולתי.

רבים מחשיבים את "סיראנו דה ברז'ראק" – יצירה לא מקורית במיוחד בסגנון רומנטי, אך עם הזמן התחוור כמה משמעויות ושכבות יש במחזה, ואיזה מרחב שופע הוא מציע לפרשנויות.

ב-"סיראנו", בעקבות רוסטאן, מצא כל במאי את הדגש שלו. בברה"מ המאוחרת אהבו בעיקר את המשורר המורד שביטא את הכאב המרכזי שלנו. יותר מששיחקו את סיראנו, שיחקו את פסטרנק, למשל, ויסוצקי. אני זוכרת את טרטורקין האינטליגנטי בתפקיד סיראנו. זה היה יותר המלט של פסטרנק מאשר מוסקיטר.

אי אפשר להעלות את "סיראנו" עכשיו "כמו שהוא", זה מחזה ארוך, מלא דמויות ורעיונות. מלודרמה רומנטית – מתאימה לטלנובלות. הרקע החברתי (סיראנו הלוחם האמיץ והגדוד שלו) גם הוא לא מעניין את טומינאס. הוא לא מהבימאים שאוהב משלים בסגנון איזופוס.  

מתוך ההצגה "סיראנו", בימוי: רימאס טומינאס, צילום: ישעיה פיינברג

הוא מתעניין במשהו אחר. בפרשנות שלו סיראנו הוא פילוסוף ומשורר, והבמאי לא שוכח שרוסטאן, מחבר הרומן האוטופי על הטיסה לירח ויוצר המשקף את התקופה שבה הוא חי. ולכן מתארחים על הבמה גיבורים מפתיעים.

צ'רלי צ'פלין נוגע ללב ומשעשע, האדריכל הרומנטי אייפל שאת יצירתו העריכו רק כעבור שנים ארוכות... את בסיס המגדל שלו אנו רואים על הבמה. אבל אי אפשר עדיין לראות את הקצה, זה יקרה רק בעתיד.

המלחמה לא מעוררת בבמאי שום רגש אחר מאשר סלידה, הקרב הופך לגלגול פגזים על הקרקע, המארש המפורסם "קדימה, גסקונים" נעלם מהמחזה, ורק המוות אמיתי. מותו של הכפיל, כריסטיאן יפה התואר (אבי אזולאי) מוביל לטרגדיה נוספת – לסיראנו אין תקווה, הוא מחויב לשתוק בנוגע לאמנותו. "המילים שלי והדם שלו".

סיראנו בביצוע שלומי ברטונוב אינו בריון חמום מוח, מכל זה יש מעט בהצגה הזאת. לפני הכל הוא משורר מיוסר ופילוסוף, אשר נדמה כי מצא את השילוב המושלם שמאפשר לו להיות מאהב אידאלי, היופי של האחר והשנינות שלו עצמו... הכפילות הזאת מובילה לטרגדיה איומה של אדם בלתי מובן, החי לנצח בצל אהבה והיצירה (כשמילותיו נגנבות על ידי אחר). אפילו כשהוא גוסס הוא צוחק מהאבסורד.

"האם יכול היה להיות אחרת?" - קראתי באחד הניתוחים הביקורתיים של המחזה. אולי סיראנו שתק 15 שנה ונפתח בפני אהובתו רק לפני מותו, לא רק מתוך תחושת צדק כלפי יריבו הצעיר. ("גם הוא אהב אותך, אבל לא יכול היה לבטא את זה", אני מצטטת מהזיכרון).

סיראנו הבין שאהבתו לא תוביל לשום דבר טוב. הוא לא נולד למען אושר שכזה. אז מי הוא? צ'אצקי המרדן. חייזר מהירח. פאריאטיב ממחזה אחר. "אני יודע רק לשיר ולמות" (זה מנדלשטם).

הטרגדיה היא בלתי נמנעת כאן, והגיבור של סיראנו מגיע לשיאו במערכה השנייה של המחזה. אבל בפרשנות של טומינאס, גם בשעה שהוא נפרד מרוקסן, הוא כבר לא איתה ולא איתנו. הירח מעסיק אותו הרבה יותר.

ועדיין, בשבילי זה מחזה על אהבה. על אהבה, שבעבור משוררים היא כזאת, ירחית...

לא אכנס לניתוח עיצוב התפאורה ופרטים נוספים, ההצגה רק עלתה, אני לא רוצה לקבע מראש את הרושם של הצופים העתידיים.

ותודה לתיאטרון על ההזדמנות להתעלות מעל למציאות. לפחות לכמה שעות.