גן הדובדבנים

לעמוד הבלוג הראשי

גן הדובדבנים

מה הניע את צ'כוב לכתוב את המחזה בשנה האחרונה לחייו?

צ'כוב העדיף לכתוב ספורים מאשר מחזות. הוא התייסר בתהליך הכתיבה, חש שהשחקנים והבמאים אינם מבינים את רוח מחזותיו, וסבל כאשר הביקורת קיבלה אותם בצוננים.

 

רוב מחזותיו לא זכו להצלחה מיידית. בערב הפתיחה של ה"שחף" (1896) קיבל הקהל, שציפה לראות קומדיה, את ההצגה בשריקות וקריאות בוז. צ'כוב נאלץ להסתתר בחדר ההלבשה של השחקנים ולהימלט מהתיאטרון כשקריאות הגנאי מהדהדות באוזניו. הביקורות היו קטלניות; "אבסורדי לחלוטין", "חסר הגיון", "דמויות בלתי מובנות". טולסטוי כינה את המחזה "חיקוי עלוב של איבסן והוסיף "צ'כוב הוא סופר מוכשר ביותר אבל "השחף" הוא מחזה גרוע ביותר." צ'כוב יכול היה להתנחם בכך שטולסטוי גם תיעב את מחזותיו של שייקספיר, ובסופו של דבר המשיכה ההצגה לרוץ וזכתה בהדרגה באהדת הקהל. למרות זאת כתב לאחיו: "המחזה הוא כישלון...השחקנים איומים...המסקנה: אסור לכתוב מחזות. לעולם לא אכתוב עוד מחזה".

 

גם כשהועלה מחזהו "שלוש אחיות" (1901) ערב הבכורה היה כישלון מוחץ. הביקורות לא אהבו את הדיאלוג הקטוע, השתיקות, העדר הדרמה, והקצב האיטי.

טולסטוי ביקר אותו על שהוא כותב אך ורק על היומיומי, וגיבוריו אינם גיבורים. על כך כתב צ'כוב: "אנחנו חיים חיים פרובינציאלים, בערים שלנו אין מדרכות, הכפרים עניים, האנשים מותשים. כשאנו צעירים אנחנו מצייצים בשמחה כלהקת סנוניות על ערימת זבל, בהגיענו לגיל 40 אנחנו הופכים לזקנים ומתחילים לחשוב על המוות. איזה מין גבורים אנחנו?"


מה אם כן הניע את צ'כוב שבע האכזבות מן התיאטרון לכתוב את "גן הדובדבנים" בשנה האחרונה לחייו בשלבים הסופניים של מחלת השחפת שהכריעה אותו? אולי הדהדה באוזניו פנייתו הנרגשת של ידידו הסופר גורקי שכתב לו: "אז אינך רוצה לכתוב עוד לתיאטרון?, לעזעזאל אתה חייב!", אולי היתה זו אהבתו הגדולה לתיאטרון; אולי הרצון לרצות את אשתו, השחקנית אולגה קניפר, שהתגוררה במוסקבה וכתבה לו מדי יום כשהיא מדרבנת אותו לכתוב את המחזה בו נועד לה תפקיד ראשי. גם סטאניסלבסקי ונמירוביץ-דאנצ'נקו - שבתיאטרון המחאט שלהם עמד המחזה להיות מועלה האיצו בו להשלים את הכתיבה.

 

מתוך ההצגה "גן הדובדבנים" בבימויו של יבגני אריה

מתוך ההצגה "גן הדובדבנים" בבימויו של יבגני אריה (2006)

 

מצב בריאותו של צ'כוב התדרדר מיום ליום וכרופא ידע שזמנו קצוב. הייסורים הגופניים הקשו עליו. הוא לא היה מסוגל לצעוד יותר מכמה צעדים וגם הישיבה והכתיבה היו קשים עבורו. כאשר שלח בסופו של דבר את "גן הדובדבנים" לתיאטרון המחאט כתב לאשתו: "אינך יודעת כמה קשה היה לי לכתוב מחזה זה".

 

כמחזאי הביא צ'כוב לבמה את אותן איכויות שהפכו אותו לסופר גדול. כתיבה אימפרסיוניסטית. סגנון מאופק ושפה חסכנית בה לכל מילה יש משמעות נסתרת ומה שלא נאמר לפעמים חשוב יותר ממה שנאמר. זהו תיאטרון של אוירה, חצאי-טונים, שתיקות. ביצירות שלו אין אירועים מסחררים, אין משפטים גבוהים, אין דמויות גדולות מהחיים ("לאן הולכות הדמויות שלך?" שאל אותו טולסטוי – "מהספה לחדר ובחזרה") – רק מוסיקה חרישית, כתמים אפורים, שאלות שנשאלות מבלי תשובות – האבסודיות היומיומית של הקיום.

"כל מה שרציתי", כתב צ'כוב, "הוא לומר לאנשים: הסתכלו על עצמכם, על החיים המשעממים שלכם מתוך אמונה שאם יבינו זאת- הכל ישתנה. האדם יהיה טוב יותר אם נראה לו איך הוא נראה באמת".

צ'כוב קרא ל"גן הדובדבנים" קומדיה על גבול הפארסה. למרות שהקריאה הראשונית של המחזה התקבלה בהתלהבות רבה היו לצ'כוב חששות רבים. ולכן למרות אזהרות רופאו, ומצבו הירוד, עזב את יאלטה ונסע למוסקבה לצפות בחזרות על "גן הדובדבנים". ישוב באולם במעיל פרווה, משתעל ללא הרף, כשהוא רוטן על כך שסטאניסלבסקי לא הבין את רוח המחזה. מה שנכתב כקומדיה, טען, הפך לדרמה." או שהמחזה לא כתוב היטב או שהשחקנים לא מבינים אותו". צ'כוב רצה שסטאניסלבסקי ישחק את תפקיד לופחין- איש עסקים נמרץ ונדיב. יש טוענים שצ'כוב ראה בו את גבור המחזה, איש העתיד שרוצה בכל מאודו לעזור לראנייבסקייה ולבסוף קונה את האחוזה שבה אביו וסבו היו צמיתים ולא הורשו אפילו להיכנס למטבח – כדי להרוס אותה ולהקים על האדמה בתי נופש. אך סטאניסלאבסקי בהיותו עצמו בן איכרים העדיף לשחק את גאייב ונתן את תפקיד לופחין לשחקן לאונידוב ששיחק אותו כסטראוטיפ של סוחר לבוש בטעם רע (מכנסי פסים) מדבר בקול רם ומנופף בזרועותיו.

מתוך ההצגה "גן הדובדבנים" בבימויו של יבגני אריה

מתוך ההצגה "גן הדובדבנים" בבימויו של יבגני אריה (2006)

 

למרות מחאותיו החוזרות ונשנות , איש לא ראה את האלמנט הקומי במחזה. "למה הפרסומים מתארים את המחזה כדרמה?", כתב לאשתו. "מה שסטניסלבסקי ונמירוביץ-דאנצנקו רואים במחזה שונה מכל מה שכתבתי ואני מוכן להתערב שאף אחד מהם לא קרא את המחזה בתשומת לב".

 

סטאניסלבסקי שהחל לחשוש שמא המחזה לא יתקבל היטב, החליט שבערב הבכורה ב-17 בינואר 1904 יחגגו את יובל ה-25 שנה לקריירה הספרותית של צ'כוב בהאמינו שאם הקהל לא ימחא כפיים למחזה לפחות הוא יריע למחזאי והסופר המהולל.

וכך בסצינה טראגי-קומית שכאילו נלקחה מאחד ממחזותיו, נאלץ צ'כוב החולה לעמוד על רגליו במשך שעה ארוכה להקשיב לנאומים ארוכים מלאי פאתוס כשהוא אינו יכול להפסיק להשתעל. צ'כוב שתמיד אמר שהוא אינו מפחד מהמוות אלא מנאומי ההספד שישאו על קברו, חש שמספידים אותו בעודו חי.


למרות האירוע החגיגי, הביקורות היו צוננות.
"גן הדובדבנים" הפך בידי סטאניסלבסקי לדרמה חברתית סנטימנטאלית המתארת את קריסת העולם הישן של האצולה הכפרית ועליית העולם החדש הכוחני והוולגרי. העובדה ששנה אחרי מותו של צ'כוב ב-1905 פרצה המהפכה האגררית ואחוזות רבות הוצתו ונבזזו עי האיכרים- רק חיזקה את הגישה שצ'כוב תיאר במחזה תהליך סוציו-אקונומי.

אלא צריך לזכור שצ'כוב שכתב את המחזה לפני 1905 , ומעולם לא ראה את תפקידו כנושא דגל רעיוני. הוא כתב על אנשים בשר ודם והוא התעקש שהמחזה הוא קומדיה.

גאייב משחק ביליארד כל היום , נואם נאומים לארון, ומדבר ללא הרף על פנטזיות דמיוניות שיש לו להציל את האחוזה ממכירה. לובוב אנרייבנה מבזבזת כספים שאין לה וביום מכירת האחוזה עורכת מסיבה באחוזה. יפיחודוב "כל דקה – מכה" במגפיו החורקים מתייחס לחיים כאל שרשרת אסונות שהוא מקבל בחיוך, פיששיק- שרואה עצמו כצאצא של הסוס שקליגולה הכניס לסנאט, שרלוטה האומנת ומעשי הקסמים שלה, טרופימוב הסטודנט הנצחי הנואם על הצורך לעבוד למרות שלא עבד יום אחד בחייו, אפילו המשרת פירס הזקן שמתייחס לשחרור הצמיתים כאל אסון –כולם דמויות שיש בהן אלמנט קומי שרק מדגיש את העצב הקיומי של חייהם.

צ'כוב מצליח להעביר את האוירה הכפרית המשמימה, הדיאלוגים היומיומיים, החיים נטולי האירועים. והצופים לא רק שאינם מצפים ששום דבר יקרה, הם אפילו מקווים ששום דבר לא ישנה את אורח חיי הדמויות ושגן הדובדבנים לא ימכר. המחזה נע בין קטבים של טראגי וקומי, פאתטי ונוגע ללב. אין בו גיבורים רק אנשים. אין את מי להאשים ועל מי לרחם.
רק אניה וטרופימוב רואים באבדן הגן התחלה לעתיד טוב יותר שבו כל רוסיה היא הגן שלהם. "שלום חיים חדשים" אומרת אניה, כשמאחור נותר פירס שנשכח על ידי כולם, שריד לעולם שאיננו עוד, ממלמל "חיי הסתיימו כאילו לא חייתי אותם".


אולי זה היה ההספד שצ'כוב כתב על עצמו.

כתבות נוספות שאולי יעניינו אותך

על חופש ואהבה

ביקורת על ההצגה "סיראנו" מאת אלכסנדר מיכאילוב
על חופש ואהבה

אני יודע רק לשיר ולמות

ביקורת על ההצגה "סיראנו" מאת אלה בוריסובה
אני יודע רק לשיר ולמות

שמש השירה הרוסית

מיהו אלכסנדר פושקין?
שמש השירה הרוסית