שמש השירה הרוסית

שמש השירה הרוסית

מיהו אלכסנדר פושקין?

מוצאו של מי שכונה שמש השירה הרוסית – מאפריקה. איברהים חניבעל היה עבד שחור שהובא בגיל שמונה מאפריקה לקושטא, איסטנבול. הציר הרוסי בקושטא פדה אותו ושלח אותו במתנה לצאר פּטר הגדול. הצאר העביר אותו את טקס טבילה הנוצרי, וכך הפך שמו לאיברהים פטרוביץ' חניבעל, איברהים בן פטר.

הצאר אהב את הילד האפריקאי והעניק לו את האפשרות להיעשות גנרל. נכדת אותו העבד היתה אמו של מי שנקרא סשה בחיבה, אלכסנדר בשמו המלא, אלכסנדר סרגייביץ' בפניית הכבוד, או פשוט – פושקין, גדול המשוררים הרוסים, כך על פי הנוסח המקובל ברוב ספרי הלימוד.

פושקין נולד בשנת 1799. ילדותו של המשורר חלפה באזור צִ'יסְטִיֶה פְּרוּדִי, "האגמים הנקיים", השם הופיע לאחר שהצאר פטר הגדול פינה משם את השוחטים והקצבים. בתי עץ, בני קומה וחצי, מטים לנפול, פנסי רחוב מדיפים ריח שמן בוער, גללי סוסים שהובילו מרכבות בצלצולי פעמונים, פרבוסלבים אדוקים, אדונים עם פיאות לחיים עבותות, גבירות בשמלות קרינולין ומניפות, ואומנת אחת ויחידה בשם ארינה רודיונובנה שפושקין ינציח בבגרותו בשיריו ובאגדות הילדים שלו.
בנעוריו, עזבה משפחתו של פושקין לפטרבורג. בשנה לאחר מכן תושבי מוסקבה הבעירו את העיר כדי שלא תיפול לידי נפוליאון. על אף התקיפה מצדו של הכובש נמוך הקומה בעל הכובע המשולש המשיכו הרוסים להעריץ את תרבות צרפת ושפתה לאורך כל המאה ה-19. גם פושקין, בילדותו, שלט בצרפתית טוב יותר מאשר ברוסית.

בנעוריו למד בליצאון, שם זכה לכינוי "קוף", ויש אומרים שהוא עצמו הפיץ אותו. שם נחשף לעולם השירה ושם כתב את שיריו הראשונים.

בסיום הלימודים הפך לדנדי רוסי, האריך את שיערו, מכיסו השתלשל שעון כיס תוצרת בריגט וטיפח את ציפורניו, מספרים שאפילו ענד נרתיק זהב שיגן על ציפורן הזרת הארוכה שלו. בערבים צפה בוודבילים, אופרות ומופעי בלט, לפעמים בכמה מהם באותו ערב. בעיקר – ניהל רומנים.

עידו מוסרי בתפקיד פושקין, לנה פרייפלד בתפקיד טטיאנה, בהצגה "אונייגין. הערות שוליים" בתיאטרון גשר

לאחר שקצינים מהצבא הרוסי קשרו קשר וחנקו בצעיף את הצאר פאבל ה-1, פושקין כותב שיר שמאשים את בן הצאר ברצח אביו. רבים העתיקו את השיר והעבירו מאחד לשני. הדבר מגיע לידי אלכסנדר והוא מגרש את פושקין לגלות.
הכוונה היתה לשלוח אותו לצפון רוסיה, אבל השתדלות ממדרג גבוה משנה את גזרת הגורל להגלייה לדרום רוסיה. כך פושקין מגיע לראשונה לקווקז, לקרים, לים השחור, הוא כותב את השבוי מקווקז ואת מזרקת בכצ'יסריי, משם הוא עובר לקישינייב ומצטרף לקן הבונים החופשיים.

כשהוא מגיע לאודסה, עיר הנמל, היא עיר צעירה בת חמש או שש. הוא מתחיל לכתוב את יבגני אונייגין, שותה קפה טורקי, אוכל צדפות מאיסטנבול, ומנהל רומן עם אשתו של הרוזן וורונצוב, נציב החבל הדרומי.

הבעל המקורנן מעניש את המשורר בדרך מקורית, הוא מצרף אותו למשלחת מדעית שיוצאת לחקור את הארבה בדרום רוסיה. המשורר נוסע בלית ברירה, אבל מחזיר בדרכו, המקורית לא פחות. הוא מסכם את מסקנותיו מהמשלחת בשיר קצר שהוא שולח לרוזן:

הָאַרְבֶּה פָּרַח, פָּרַח
וָנָח.
יָשַׁב וָנָח, הַכֹּל לָחַךְ
וְשׁוּב פָּרַח.

(תרגום אברהם לוינסון)

פיראס נסאר בתפקיד לנסקי בהצגה "אונייגין. הערות שוליים" בתיאטרון גשר

פושקין עובר לכפר מיכאילובסקויה. שם, על בקבוק שמפניה מסוג "האלמנה קליקו", האזין לאגדות ילדות כמו הדג ודג הזהב, אגדת הצאר סולטן, מעשה בתרנגול הזהב ועוד. לאחר מכן הוא פרסם את האגדות בנוסח שירי משלו שהפך לקנוני בשפה הרוסית ועליו גדלו דורי דורות של ילדים.

פושקין מתחיל לכתוב את בוריס גודונוב שבעתיד יהפוך לאופרה מפורסמת מאת מוסורגסקי. כשסיים מחא לעצמו כף ואמר: "בראבו, פושקין, בראבו, בן כלבה". 
ה-1827 הצאר נעתר לבקשתו של פושקין ומרשה לו לשוב לגור במוסקבה ובפטרבורג בתנאי שימסור את כל יצירותיו החדשות לביקורתו. מאז ועד סוף ימיו של פושקין השלטון משגיח עליו מרחוק.

פושקין מפרסם את הסיפור על "הכושי של פטר בגדול" ובו הוא מספר על סבא רבא שלו, העבד האפריקאי שהגיע לחצר הצאר.

ההצגה "אונייגין. הערות שוליים" עלתה בתיאטרון גשר ב-2021 בעיבוד חדש שזכה לתשואות בתיאטראות המובילים באירופה. ביים את ההצגה: אלביס הרמניס.

מספרים שפושקין היה עם 113 נשים לפני שהתאהב בנטליה גונצ'רובה שעתידה להיות אשתו. הוא היה בן 30, היא בת 16 כשהתאהבו. קשיים כלכליים הקשו על הנישואים ופושקין נוסע לכפר בולדינו כדי למשכן את אחוזת אביו. מגפת כולרה שתוקפת את מוסקבה מביאה לסגר מוחלט והמאורסים לא יכולים להתאחד במשך כמה חודשים. בחודשים האלה פושקין מפגין יצירתיות יוצאת מגדר הרגיל.

סתיו 1830 זכה לכינוי "סתיו בולדינו" ביצירתו של המשורר. בשעה שהמוסקבאים נלחמו בכולרה ואהובתו, נטליה, התגעגעה לארוסה, פושקין כתב לחברו:

"אתה לא מתאר לעצמך כמה עליז להימלט מארוסה ולשקוע בכתיבת שירה. רעיה זו לא ארוסה. לא ולא! רעיה היא כמו אח, בחברתה כתוב ככל שתרצה. וארוסה – הרי היא גרועה מהצנזור שגלוב, קושרת את ידיך ואת לשונך... כמה מקסים הכפר הזה! דמיין: ערבה מכל עבר, שכנים – אַין, רכוב לך על סוס כאוות נפשך וכתוב ככל שיעלה בידך, איש לא יפריע. אני מכין לך כל מיני מטעמים, גם בפרוזה גם בשירה".

פושקין כתב בבולדינו 400 שירים, את "הבית בקולומנה", "מעשיות בלקין", אגדה לילדים, שלל מאמרי ביקורת וארבעה מחזות קטנים שיצאו תחת השם "טרגדיות קטנות".

שנתיים לאחר מכן נטליה ואלכסנדר התחתנו. יש לציין שהחתן היה בגובה 1.66, עשרה סנטימטר פחות מאשתו. כשמתחילות הבעיות הכספיות, ועם פושקין הן מתחילות מהר, הוא ממשכן את התכשיטים שלה. הצאר מעניק לו לדרגת "קאמרי ונקר", אך יש אומרים שזה רק בזכות יופייה של אשתו. בשש שנות הנישואים נטליה יולדת ארבעה ילדים: מריה, אלכסנדר, גריגורי ונטליה.

מתוך ההצגה "אונייגין. הערות שוליים" בתיאטרון גשר

ב-1837 פושקין מקבל בדואר "תעודת קרנן" ובה אלמוני מלגלג על הקשר המיני שמתרחש מאחורי גבו בין אשתו לז'ורז' דנטס הצרפתי. כל חבריו של פושקין מקבלים עותק.
פושקין דורש לטהר את שמו ואת שם רעייתו ומזמין את דנטס לדו-קרב. דנטס בתגובה מציע נישואים ליקטרינה, אחותה של נטליה ופושקין חוזר בו מההזמנה.
פושקין משוכנע שכותב המכתבים האנונימיים הוא הברון דה הקרן, השגריר ההולנדי שלקח תחת חסותו את ז'ורז' דנטס. הוא אפילו מרמז שמתקיים בין השניים קשר אינטימי.

דנטס ממשיך לחזר אחר נטליה ופושקין שוב מזמין את דנטס לדו-קרב, בחורשת הנחל השחור צ׳ורנאיה רצ׳קה. דנזאס, העד מצד פושקין, מנסה להפיל את הנשק ולעכב את הדו-קרב. השלג מגיע עד הברכיים, העדים שומטים אדרת המסמנת מרחק של 10 צעדים ועוד 5 מכל צד.
פושקין מזרז בצרפתית: "הכל מוכן?"
כשפושקין מגיע לאדרת מצדו דנטס כבר יורה.
"נראה לי שנפגעתי", אומר פושקין, ואז נשען על יד שמאל ויורה.
דנטס נופל.
"איפה נפצעת?" שואל פושקין.
דנטס אומר: "הקליע בחזה שלי".
"בראבו!" צועק פושקין וזורק את האקדח.
אחר כך יגיד פושקין: "חשבתי שאהנה לרצוח אותו אבל לא..."

אבל פושקין נפצע קשה יותר משהיה נדמה לו, מביאים אותו לדירתו ברחוב מויקה בפטרבורג, משכיבים אותו על ספת העור האדומה והרופאים ארנדט ושטולץ שמטפלים בו מגלים פציעה חמורה בבטן.
השמועה עוברת בפטרבורג ואוהבי שירה וספרות מתקהלים מחוץ לבית. פושקין מבין שהוא עומד למות, היה לו חשוב יותר מכל שיסלחו לאשתו. בשעה שתיים בצהריים הוא מודיע שהוא סולח לאשתו ולדנטס. דנטס הגיב לכך - גם אני סולח לו. הוא ביקש שנטליה תביא לו ריבת פטל, ליטף אותה ואמר: "נו, נו, תודה לאל, הכל טוב". כעבור זמן קצר הוא הוגה את מילותיו האחרונות: "נגמרו החיים, קשה לנשום, מחניק".

פושקין מת בשנת 1837. הצאר ניקולאי שילם את כל חובותיו והעניק קצבה לילדים ולאלמנתו. הארון הועמד בכנסיית קניושניה בפטרבורג. פיאות הלחיים שלו והשיער נגזזו על ידי מעריצות.

דה הקרן ודנטס עוזבים את רוסיה.

פושקין הופך לאגדה.