קול אחד - שני קולות

לעמוד הבלוג הראשי

קול אחד - שני קולות

על המחזה ועל ההצגה "בשני קולות" (2004)

במשך שני עשורים - החל מתחילת השמונים של המאה ה-19 ועד שנת 1904, השנה בה נפטר, ניצב א. פ. צ'כוב (1904-1860) במרכזה של הספרות והתרבות ברוסיה.

בין ידידיו, שוחריו ומוקיריו, ניתן למנות בין השאר את טולסטוי, צ'יקובסקי, רפין, לביטן, בונין וסטניסלבקי. צ'כוב לא רק הציג שפה ספרותית חדשה וגרם למהפכה בתיאטרון הרוסי, אלא גם היה כאבן השואבת לתומכים וחקיינים לא מעטים. נדמה שאין סופר ידוע או מחזאי חשוב במאה ה20- שלא הושפע מצ'כוב, בדרך זו או אחרת. בין אלה שהרגישו קרובים במיוחד לסגנון ולפואטיקה שלו נמצא המחזאי האירי הנפלא בריאן פריל.

 

יש הרבה מן המשותף ביניהם. במחזותיו של צ'כוב נגלה גיבורים המשתוקקים, לשנות את אורך חייהם השיגרתיים, אך אינם מסוגלים לכך. זוהי אחת הסיבות ליצירת מתח עלילתי במחזה. ובכל זאת, בלי פרץ מוגזם של 'תשוקות טרגיות', בלי הצהרות ומונולוגים 'רשמיים' או אמירות פתטיות, הדרמה של הדמויות בולטת בכל עצמתה. כך גם בטובים שבמחזותיו של בריאן פריל, המחזאי הכי "צ'כובי" בין המחזאים המערביים העכשויים. לכן כנראה לא במקרה הוא בוחר פעם אחר פעם לתרגם ולעבד לבמה מיצירותיו של צ'כוב, כדי לשוב לספר ולחשוף אותן לקהל האנגלי, לעיתים בחופשיות מה. פריל מצליח ביותר במשימה שלקח על עצמו, כיון שהוא מבין לעומקם את הרבדים השונים של הפסיכולוגיה של הדמויות הצכ'כוביניות, האווירה המסויימת, והדבר המכונה בדרך כלל 'הנשמה הרוסית'.

אפרת בן-צור ויחזקאל לזרוב בתמונה מתוך ההצגה "בשני קולות" בבימויו של יבגני אריה בתיאטרון גשר

אפרת בן-צור ויחזקאל לזרוב בתמונה מתוך ההצגה "בשני קולות" בבימויו של יבגני אריה בתיאטרון גשר

 

כפי שפריל עצמו אמר פעם על צ'כוב, ש'מחזותיו אינם פונים לדעת המחפשת היגיון. הם מופנים לרגישות השירית, התיאטרלית. הם חופשיים ומשוחררים ממכניות וסדר כמו מוסיקה." כך גם הוא יוצר אווירה ומעביר תחושות, ומעלה במחזותיו נושאים רוסיים, הקרובים ומעסיקים גם את הקהל היום - אנשים החיים הרחק מהמציאות, שקועים בתקוות מעורפלות וחסרות עתיד, בתחושת חיים של ריקנות יומיומית, וחוסר יכולת להגשים את הציפיות והחלומות, הרגשה נצחית של דחייה, וביטחון שעולם שלם אמתי חי וקורה במקומות אחרים.

 

ההצגה "בשני קולות" עלתה בתיאטרון גשר ב-2004 בבימויו של יבגני אריה וזכתה לשבחים מהמבקרים ובאהבת הקהל.

 

בריאן פריל נולד באומך, מחוז טיירון, שבצפון אירלנד ב-1929, הוא כנראה המחזאי האירי הידוע ביותר. בנוסף למחזות הרבים שלו, שהועלו בכל רחבי העולם, הוא כתב גם סיפורים קצרים, תסריטים ועיבודים לטלווזיה, לקולנוע ולרדיו, המבוססים על מחזותיו. הבמאי פיטר ברוק כתב עליו: "יותר מכל המחזאים המודרנים, אני מעריץ את בריאן פריל".

אביו של פריל, לימד בדרי, בבית הספר בו למד גם בנו הצעיר. אחר כך למד פריל בבית ספר לכמורה, אך במקום להפוך לכומר הוא החל בלימודי הוראה בבלפסט. הוא חזר ללמד בדרי ב-1950, ובנתיים כתב. תסכית הרדיו הראשון שלו 'סוג של חופש' שודר ב-1958. ב-1959 פורסם הסיפור הקצר הראשון שלו בניו-יורקר, והמחזה הראשון שלו 'הפרנקופיל' הועלה בבלפסט על ידי ה"גרופ תיאטר". ב-1960 הוא פרש מההוראה והקדיש את כל זמנו לכתיבה. בסוף שנות ה-60 עבר לדונגל, מקום הולדתה של אימו. רבים מסיפוריו ומחזותיו מתרחשים על הרקע הכפרי, הפראי הזה, שלמרות יופיו הטבעי המרשים הוא רחוק מלהיות 'פורח' כלכלית.

נטשה מנור וישראל (סשה) דמידוב בהצגה "בשני קולות" בבימויוי של יבגני אריה בתיאטרון גשר

נטשה מנור וישראל (סשה) דמידוב בהצגה "בשני קולות" בבימויו של יבגני אריה בתיאטרון גשר 

 

מחזותיו של פריל עוסקים לא מעט במצב הפוליטי באירלנד, המודעות הלאומית, האלימות בה והגלות ממנה, אך גם בנושאים הקשורים לתקשורת בין אנשים, שפה וזהות, תחושת האמת, דמיון ומציאות, זיכרון פרטי וקולקטיבי. הוא מתמודד במחזותיו בין השאר בהשקה שבין מוסדות שונים שנכשלו - הממשל, הכנסייה, המעמדות והמשפחה - ומולם העיסוק המרכזי מוקדש תמיד למקומו של היחיד, אישיותו ובעיותיו.

 

פריל כתב, עיבד ותרגם מחזות רבים, 'רוקדים בלונאסה', 'אריסטוקרטים', 'האוייב בפנים', 'פילדלפיה, הנה אני בא!', 'מולי סוויני', 'חודש בכפר' (טורגנייב - עיבוד), 'תרגומים',  'אבות ובנים' (טורגנייב - עיבוד), 'הדוד וניה' (צ'כוב - עיבוד), 'שלוש אחיות' (צ'כוב - תרגום), 'הדוב' (צ'כוב - עיבוד), 'הופעות', 'טנסי הנפלאה', 'עושים הסטוריה', ואחרים.

 

בריאן פריל נשא את אן מוריסון ב-1954, ולהם ארבע בנות ובן אחד. הוא ביישן ו'חמקמק', ועם זאת משעשע וסקפטי, הוא חושף מעט מאוד הצהרות אישיות. ב'דיוקן עצמי' שלו, הוא אומר: "אני נשוי, יש לי חמישה ילדים, חי באיזור כפרי, מעשן יותר מדי, דג לעיתים, קורא הרבה, דואג הרבה, מידי פעם מתערב למען מטרות ותמיד מתחרט על ההתערבות, ומקווה שמעכשיו ועד מותי אוכל לאמץ דת, פילוסופיה, הבנת חיים שתגרום לסוף להראות פחות מפחיד ממה שהוא נדמה לי כרגע".

 

כמו צ'כוב כך גם פריל אינו חובב חשיפה. כך נראה ראיון איתו, תחת הכותרת 'האיש מאלוהים יודע איפה':

 

מתי ידעת שתהיה סופר?

- אין לי מושג.

איזה סופרים השפיעו בעיקר על היצירה שלך?

- אין לי מושג.

איזה ממחזותיך אהוב עליך ביותר?

- אף אחד מהם.

ואיזה מסיפוריך?

- רובם מביכים אותי.

אתה חושב שהאווירה באירלנד עויינת או אוהדת לאמנים?

- אני חושב על ארוחת הצהריים שלי.

האם היית אומר שיש קשר ביחס שבין קהל התיאטרון הדליל בכל העולם והנישאיות של קבוצות תיאטרליות... או שהיית אומר שההשפעה של היידיגר רק מתחילה להיות מורגשת בדרמה ושבקט ופינטר הם כיוחנן המטביל לתנועה תיאטרלית חדשה?

- אני אומר שאני גבר בגיל העמידה שמתעייף בקלות והייתי רוצה לצאת עכשיו לטיול קצר.

 

את 'משחק יאלטה' ביסס פריל על נושאים מתוך 'הגברת עם הכלבלב', שכתב צ'כוב ב-1899.

פקיד מוסקבאי, דמיטרי גורוב, יוצא לחופשה ביאלטה, לחופו של הים השחור. בבית קפה קטן, הוא פוגש באישה צעירה, אנה סרגייבנה. הוא נשוי, היא נשואה. העונה מתקרבת אל קיצה. שניהם משועממים וכדי להשתעשע הם משחקים את משחק יאלטה, שהמציא גורוב. הם 'תופרים' ביוגרפיות, חיים אחרים, ליושבי בית הקפה ולמטיילים על הטיילת. בינתיים, המשחקים עצמם חווים אירועים העלולים להשפיע על חייהם באופן קיצוני.

 

מבקרי התיאטרון האנגלים אהבו את המחזה - "פריל פרם את בד הציור של צ'כוב על מנת לשזור מחוטיו את היצירה המיוחדת לו... למרות העובדה שמחזהו של פריל הוא לכאורה מודרני למדי, הרי שהוא מחייה את האווירה של ימים עברו ותשוקות שגוועו ושככו".

 

ב'אפטרפליי' מספר פריל על פגישה מקרית בין סוניה סרבריאקובה מ'הדוד וניה' ואנדרי פרוזורוב מ'שלוש אחיות', שנים אחרי האירועים שתיאר צ'כוב בשני המחזות הידועים.

אפרת בן-צור ויחזקאל לזרוב בתמונה מתוך ההצגה "בשני קולות" בבימויו של יבגני אריה בתיאטרון גשר

אפרת בן-צור ויחזקאל לזרוב בתמונה מתוך ההצגה "בשני קולות" בבימויו של יבגני אריה בתיאטרון גשר

 

הוא כותב - 'קראתי למחזה AFTERPLAY כיון שהוא מבקר שוב את חייהם של שניים, שקיומם הקודם היה בשני מחזות שונים. שתי הדמויות נפגשות עכשיו כמעט עשרים שנה לאחר שחייהן הדמיוניים הקודמים נסתיימו. סוניה היתה אז כבת עשרים ואנדרי כבן שלושים. עכשיו הם בגיל העמידה. הם אינם יכולים לחמוק כמובן מהמקור שלהם. החוויות והניסיון שהיוצר שלהם העניק להם. אבל בהפסקה של עשרים השנים שעברו, הם חוו אירועים חדשים. ומה שעניין אותי היה לדמיין את הנסיונות והחוויות האלה, ואיך הם רואים את עברם'.

 

על ההצגה "בשני קולות" נכתב בעיתון "הארץ": "יבגני אריה עושה תיאטרון בת' רבתי: עם מעוף, דמיון ואסטטיקה, יופי פשוט וכובש לב… עוצמה מצטברת. השחקנים מפגינים איכויות שמבדילות בין משחק טבעי לבין קסם תיאטרוני".  

 

ראוי לומר, שפריל כותב בהקדמה להוראות הבימוי, שהמחזה מתרחש במוסקבה, בשנות העשרים של המאה שעברה. אבל אם נעקוב אחרי הארועים ההסטורים, האירוע המתואר לא יכול היה להתרחש. לדוגמה, סוניה לא יכולה לבוא לבנק במוסקבה כדי לבקש הלוואה לאחוזה שלה, כיון שלא היו אחוזות ברוסיה שלאחר המהפכה. ישנם דברים נוספים שחסר בהם הדיוק העובדתי, אבל אל לנו לחפשם, שהלא אחרי הכל אין זה מסמך הסטורי.

 

אין ספק שעיקרו של המחזה הוא הסיכון שלקח על עצמו פריל, להציץ מעבר למסך שהוריד צ'כוב על דמויותיו, ולהמשיך ולכתוב את סיפוריהם של הגיבורים, להפגיש ביניהם במצב בלתי אפשרי, ולגרום להם לספר על החיים המומצאים שלהם, הכל כדי שקהל הצופים יבין שאיננו גיבורים של מחזה שכתב מישהו, אלא אנחנו הסופרים ויש לנו זכויות על החיים שלנו. לא רק על המעשים שלנו, אלא גם על המלים והמחשבות.

 

נוכל להנות כמובן מהאנטימיות וה'ביחד' שבין שניהם גם בלי לדעת מהיכן באו, אבל כשמתגלה לנו  שסוניה היא פליטה מ'הדוד וניה' ואנדרי הוא אחיהן של 'שלוש אחיות', הסיפור שמספר פריל הופך עשיר יותר.

 

בהצגה שיחקו יחזקאל לזרוב, אפרת בן-צור, נטשה מנור וישראל (סשה) דמידוב.

 

כתבות נוספות שאולי יעניינו אותך

על חופש ואהבה

ביקורת על ההצגה "סיראנו" מאת אלכסנדר מיכאילוב
על חופש ואהבה

אני יודע רק לשיר ולמות

ביקורת על ההצגה "סיראנו" מאת אלה בוריסובה
אני יודע רק לשיר ולמות

גן הדובדבנים

מה הניע את צ'כוב לכתוב את המחזה בשנה האחרונה לחייו?
גן הדובדבנים