סיפורו של האנטי גיבור

סיפורו של האנטי גיבור

"רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים" מאת טום סטופארד

הכל התחיל כשסטופארד נענה לבקשת סוכנו לכתוב קומדיה על מה שעלול היה לקרות אם רוזנקרנץ וגילדנשטרן, דמויות משנה במחזה "המלט", היו מגיעים לאנגליה ופוגשים את "המלך ליר". מאוחר יותר, החליט המחזאי להסתפק בעלילת "המלט" בלבד.

פרי עטו של סטופארד בעקבות שייקספיר הציע נקודת מבט מקורית ומרתקת על יצירה קלאסית מוכרת. הוא גם זה שהעניק תנופה לסדרת יצירות בהשראת שייקספיר: "מקבת" מאת יונסקו, "מקום בשם רומא" מאת ג'יי אוסבורן, "המלט מאשין" מאת היינר מולר, "גרטרוד וקלאודיוס" מאת ג'ון אפדייק ואחרים.

כבר בשם המחזה, "רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים", אנו משערים שהמוות – ידוע מראש. רוז וגיל מטילים מטבע שוב ושוב ותמיד מקבלים את אותו הצד – עץ. ואכן, בסוף המחזה הם יגלו שהתוצאה היא נבואית, כשיתלו על עץ.
הטקסט מורכב מפינג-פונג מילולי וירטואוזי שנע בין קומדיה לטרגדיה, אך בעיקר מציע ראייה אבסורדית, אם כי סטופארד טען שהעלילה הגיונית ורציפה והגדיר את המחזה כ-"קומדיה פילוסופית".

דמויות המשנה הופכות לגיבורים ומעניקות לנו הצצה, כמו מזווית מצלמה חדשה, על המלט. הצופה המודרני מקבל הזדמנות לראייה ביקורתית כלפי גיבורי היצירה ובהמשך – כלפי עצמו.

מתוך ההצגה "רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים", תיאטרון גשר (צילום: דניאל קמינסקי)

אם ב-"המלט" הנסיך מתייסר בחיפוש אחר תשובות לשאלות הפילוסופיות הנצחיות, אז כאן אלה שני "אנשים קטנים" שנאלצים להתמודד עם האתגר. הדמויות המוכרות: המלט האציל, רוח האב, אופליה המטורפת, קלאודיוס הבוגדני, גרטרוד החידתית, פולוניוס הערמומי. כולם חשובים כאן פחות מזוג חבריו לספסל הלימודים של הנסיך הדני – רוזנקרנץ וגילדנשטרן.
"היה רגע, אז, ממש בהתחלה, שבו יכולנו להגיד לא. אבל איכשהו פספסנו את זה" נאמר במחזה. כשהמלך ביקש מרוזנקרנץ וגילדנשטרן לחזור לדנמרק ולרגל אחר הנסיך הצולל לפרנויה, הם יכלו לסרב ולא להגיע לאלסינור. אבל הם הגיעו. והפכו לגיבורים, במחיר חייהם.

לקראת הסוף שואל רוזנקרנץ: "לא עשינו רע לאף אחד, אני טועה?" וגילדנשטרן עונה: "אני לא זוכר".
לא משנה כמה חסרי משמעות הגיבורים עשויים להיות, הם חשובים לתמונת היקום – ולו רק בגלל שהם נוכחים בו. התנועה או חוסר התנועה שלהם משפיעים באותה מידה על מאזן הכוחות הכללי. ההחלטה "להיות" שוות ערך להחלטה "לא להיות". הכל מעשה, והסירוב לפעול גם הוא מעשה. רוז וגיל, אם כן, מקבלים משמעות בגלל שהמלט הרג אותם.

דורון תבורי בהגה "רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים", תיאטרון גשר (צילום: דניאל קמינסקי)

האיש הקטן, האנטי גיבור, זכה לפופולריות עצומה במאה ה-20. כבר במאה ה-19 אפשר לפגוש אותו אצל גוגול, כפקיד אפור, לאחר מכן קפקא העלה אותו בגדול על הבמה, אבל כיום, רובנו מבינים שכולנו אנשים קטנים, והשאלה היא האם נצליח להתעלות על הגודל המולד שלנו ולהפוך לגיבורים, אפילו לגיבורים של טרגדיה.

ההצגה "רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים" היתה ההצגה הראשונה של תיאטרון גשר. יריית הפתיחה, זעקת הילוד ואבן הפינה של תיאטרון שבשלושים השנים שעברו מאז הפך לאחד התיאטראות החשובים בארץ וכבש לו גם מקום של כבוד בעולם.
במובן מסוים, יבגני אריה, במאי ההצגה ומייסד התיאטרון, וחבורת היוצרים והשחקנים, היו בעצמם דמויות משנה שהפכו לגיבורים.