אפרת בן-צור וסשה דמידוב

לעמוד הבלוג הראשי

אפרת בן-צור וסשה דמידוב

בשיחה עם רועי חן מאחורי הקלעים

השיחה מתקיימת בימי הקורונה,
כאשר עולם התרבות סגור ואין תאריך פתיחה באופק...

 

"אני תמיד צוחקת... לא תמיד במקום הנכון... מצחיק, לא?" (מי)

 

אפרת: במי יש משהו פרוע, מורד, היא בועטת במוסכמות, במבנה המשפחה. היא איבדה אמון בגברים אולי גם באהבה. החתן שלה הוא חלילן בתזמורת, אמן די טכני, בעיניה, למרות שיש לו אמביציות של גאון. כשהוא לא מגיע לחתונה היא בורחת משם, דחויה ומרוסקת, אבל אז היא פוגשת את גץ, שהוא ההפך מהחתן האמן שלה. לאט לאט נבנית ביניהם שפה משותפת, הם מוצאים כתף להשען עליה. הם מתווכחים הרבה ואפילו רבים, אבל הכל בנוי על אש שמבעבעת מתחת, אש של משיכה הדדית.

 

"אני לא מעוניין בפאניקה. בייחוד לא בבית. בייחוד לא פאניקה." (גץ)

 

ישראל (סשה): גץ הוא פקיד בחברת ביטוח שפוחד מקונפליקטים. הוא בן של חלוץ, אבל הוא ההיפך מחלוץ. החלוצים חיים, נושמים, נלחמים, בונים, והוא עובד בעבודה מסודרת. הוא בעצם נסגר בקופסה שחורה שכזאת, כדי לא להיפגע.

 

"תגיד מלה אחת, חתן שלי, תגיד מי." (מי)

 

אפרת: מי זה שם כל כך קטן, עדין, נשי, מה קשה להגיד מי? זה בסך הכל מי, לא כל הפרטיטורה. זה מצחיק. הכל רווי בהומור כשמתחת יש טרגדיה שלמה. היא נלחמת כל המחזה שהחתן שלה יבטא את השם שלה, יראה אותה. מתחשק להגיד לה תברחי, אבל היא מחכה. אחרי שאמא שלה מתה היא נשארה לבד בעולם, עם החתן שלה. בדידות בתוך זוגיות כואבת.

 

ישראל (סשה): גץ בהתחלה לא מבין את השם שלה, אבל בהמשך הוא מבטא שוב ושוב ובלי מאמץ, עושה את מה שהחתן של מי לא מצליח לעשות.

 

צילום: דניאל קמינסקי צילום: דניאל קמינסקי

 

ישראל (סשה): היתה לגץ דודה שלא אהבה את אביו כי הוא היה חלוץ. כשהיא נפטרה וכיסו את הקבר שלה בעפר יצא משם פרפר והתעופף. זה השפיע על גץ באופן אדיר. זה פתח לו סדק בקופסה, זה נתן לו רשות לנשום, הפרפר הזה.

 

 

"ואז בבית הקברות, כשהשליכו לבור עפר, יצא פרפר" (גץ)

 

אפרת: זאת בעצם אמירה על מוסכמות שמאתגרת את השאלה מה צריך כדי להיות מאושר. גץ היה מרוחק מהדודה ההיא, שתפרה מנז'טים וחיה חיים אחרים, לא הקימה משפחה, לא חיה כמו אחיה החלוץ עם השפם. גץ גדל בתחושה שהדודה לא אהבה אותו אבל בלוויה שלה, במעבר שלה לעולם המתים, קיבל ממנה הפרפר הזה שיצא מהבור, היה סימן לזה שדווקא היא זיהתה את השונות שלו, ורצתה לתת לו אישור לחופש, לחיים כמו שאולי הוא חולם עליהם, אבל מתבייש לחיות.

מאז הוא בא לגן פעם בשבוע לצוד פרפרים. האמנם? אולי הוא פשוט רוצה קצת חופש, קצת שקט, זה לא ממש משנה, זה המקום שבו הוא מרשה לעצמו להיות כמו שהוא חולם, כמו שהוא אוהב.

 

ישראל (סשה): בהתחלה הוא הרגיש כמו זחל, ואז הוא נסגר בתוך עצמו כמו גולם, ורק בגן הזה הוא הופך לפרפר. הוא מרשה לעצמו להיות חופשי, אבל רק ביום קבוע ובשעות קבועות, כמובן.

 

אפרת: מי, לעומתו, מחפשת את החופש האמיתי, בלי שיגידו לה מה לעשות. מצד אחד היא מפחד להשאר רווקה בודדה כמו אותה הדודה, מהצד השני יש לה רצון לחיות חיים חופשיים ואחרים, פמינסטית במובן הזה, בזה לבורגנות, בזה לגברים ולסירוס שהם מביאים איתם. גץ לא מספר לאשתו מי הוא באמת, מי מעמתת אותו עם זה, מעמתת את עצמה. הוא לא אמיץ בעיניה והיא אמיצה מדי, בעיניו.

 

"אני חושבת שזה אפשרי – רק שזה לא יתגשם" (מי)

 

ישראל (סשה): בתור אדם סגור, גץ פיתח המון פנטזיות פנימיות וכשהוא פוגש את מי הוא חולם להגשים אותן, כמו ניסוי משותף, ניסוי סודי, האם נוכל לבטא את עצמנו ביחד בחופשיות, חוויה פיזית-רוחנית אינטימית. היא מעוררת בו את כל התשוקות השדים.

 

אפרת: שניהם מלאים בחלומות בלתי אפשריים: פרפרים יצודו צייד, תזמורת תנגן בחליל, אבל זה לא יתגשם, לא כי זה לא אפשרי, כי כדי שזה יתגשם – צריך כישרון גדול. השיר היה רעיון של יאיר, מבחינתי זה הרגע שבו אולי הכל יכול להתקיים. במוסיקה, באמנות יש את הנצח, החלום, השמחה האמיתית.

 

"מותר לאכול תפוזים, אבל אסור לזרוק את הקליפות. מותר להתפלל אבל לא להגזים. ואל תפריעו את מנוחת החיות." (קריין)

 

ישראל (סשה): הקריין בעיני הוא קול מאוד אישי, הוא רואה אותי ומדבר אלי. כל פעם שהוא מדבר משהו בי קופץ, כאילו שהוא קורא אותי לסדר. אי אפשר שלא לחשוב על אלוהים בגן עדן מדבר לאדם וחווה. גץ ומי לפעמים מקשיבים לקריין, לפעמים מתעלמים ממנו, ולפעמים מסתתרים ממנו, למרות שברור שאי אפשר להתחבא מהבורא.

 

אפרת: הקריין הוא זה שמזכיר את הכאוס בחוץ "אנחנו עם קטן מוקף אויבים", אלוני מתייחס למלחמה שמתרחשת בחוץ, זה מה שקורה מחוץ לגן עדן, האבסורד הזה של כללי ההתנהגות, הנכון והלא נכון בגן מול ההרס והחורבן שהאדם מביא.

 

בשש אחרי המלחמה – מפגש ראשון עם אלוני

 

אפרת: המחזה הזה מאפשר מרחב חיפוש עצום, הוא כמו תת-מודע, כמו טיול בשכבות התחתונות של העולם. לצד סיפור מלא קסם וחידודי לשון מתקיים עולם סוריאליסטי וחידתי. כשחקן אתה מחוייב לפינג פונג של הטקסט המבריק הזה, עם הקצב האינטנסיבי שלו, אבל נמצא בהרגשה בתוך עולם עם חוקים אחרים, משתנה ומופשט. לי, כשחקנית, החיבור הזה מאוד מאתגר, למצוא את הטון הנכון.

 

ישראל (סשה): ביחד עם הבמאי החלטנו שהצופרים בגן מעירים בגץ תגובה פוסט טראומטית.

 

צילום: דניאל קמינסקי

צילום: דניאל קמינסקי


אפרת: זה עוד הד ברצף של הדהודים של פצעים מהעבר. זה קשור גם ליחסים עם אבא. ניסים בעט בחדוות הנעורים הגסה של דור ה"חלוצים עם השפם" כפי שהוא מכנה אותם. בחזרות דיברנו גם על האפשרות שאולי הם זוג שמשחק משחק, בסופו של דבר נדמה שאסור להגדיר את זה יותר מדי, זה לא נכון לחומר הזה. יש בו משהו פרוע וחייתי וצריך לתת לו להישאר חופשי.

 

אולם הפוך בעולם הפוך

 

אפרת: מושבי הקהל הם תפאורה מדהימה. יאיר אמר לנו – אלה שני אנשים שהלכו לאיבוד בזמן. גם אני וסשה שני אנשים שהלכו לאיבוד בזמן בתקופה הזאת, כשהתיאטרון סגור. איבדתי את מה שאני אוהבת לעשות, את המקצוע שלי, את העולם שיצרתי לעצמי במשך שנים. אולם התיאטרון הוא גם המקום שאליו הקהל מגיע כדי לחלום, לחשוב, ללכת לאיבוד בזמן, לצלול לתוך עצמו, עולם הפוך, קצת כמו אליס בארץ הפלאות.
הגן במחזה כמו אולי התיאטרון הוא המקום שבו אתה יכול לחוות את עצמך בעוצמה אחרת, האינסוף מתקיים שם. האמנות מגנה עלינו יש לה יכולות לרפא אותנו, אולי מאהבות נכזבות, אולי גם ממלחמות ומגפות. כשאני וסשה נכנסנו לאולם אחרי הרבה זמן שלא שיחקנו היה נדמה שלא רק אנחנו חזרנו, אלא כל הדמויות ששיחקנו יחד באו איתנו, חנן ולאה מהדיבוק למשל.

 

ישראל (סשה): בגן הזה אפשר לעשות כל מה שאסור בחיים הנורמליים, באולם חתונה או בחברת ביטוח, זה התיאטרון.

 

ראיין: רועי חן

 

 

כתבות נוספות שאולי יעניינו אותך

על חופש ואהבה

ביקורת על ההצגה "סיראנו" מאת אלכסנדר מיכאילוב
על חופש ואהבה

אני יודע רק לשיר ולמות

ביקורת על ההצגה "סיראנו" מאת אלה בוריסובה
אני יודע רק לשיר ולמות

גן הדובדבנים

מה הניע את צ'כוב לכתוב את המחזה בשנה האחרונה לחייו?
גן הדובדבנים