לזכר אנה פירגובה

לעמוד הבלוג הראשי

לזכר אנה פירגובה

מתוך ספרו של א. בסינסקי על הרומן "אנה קרנינה" מאת לב טולסטוי

לא רחוק מאחוזת יסנאיה פוליאנה, בבית הקברות של הכנסייה בכפר קוצ'אקי, שם טמונים בני משפחת טולסטוי, נמצא גם קבר נחבא אל הכלים שבו לא הבחין איש מהמבקרים במקום, עד הרגע שבו החליטו להעמיד שלט.


מדובר בסרקופג צנוע עשוי אבן גיר שעליו חקוק:

 

מתחת למצבה זו נטמנה
בת הסגן, העלמה
אנה סטפנובנה פירגובה
אשר חיה 32 שנים
והלכה לעולמה ב-4 בינואר 1872
מותירה אחריה אם ואחות שבורות לב

 

המבקר במקום יתפלא לשמוע שהאישה הטמונה בבית הקברות הכפרי הזה, התאבדה באופן אכזרי ביותר – בקפיצה מתחת לגלגלי הרכבת. במותה ביקשה לנקום במאהבה – שכנו של לב טולסטוי, הסוחר א. ביביקוב, שבאחוזתו עבדה כמנהלת משק.


קברה של אנה פירגובה סותר את הטענה שבבתי קברות של הכנסייה לא קבורים מתאבדים. הנה, קבורים.
יוצאי הדופן היו מי שהלכו אל מותם במצב של אי שפיות או בחוסר מודעות, הנתונים תחת השפעת התקף, כפי שאולי היו אומרים היום.


אני משוכנע כי מרבית קוראי "אנה קרנינה" לא שמעו דבר על אנה פירגובה. למי נחוצה עלמה בת 32, שדיוקנה לא נשמר (ובספק אם התקיים, מי יצייר את דיוקנה של מנהלת משק?), סיפור חייה לא ידוע, מלבד היותה המאהבת של ביביקוב, אהבה שהולידה קנאה ולבסוף – קפיצה אל מתחת לגלגלי רכבת.

אפרת בן-צור בתפקיד אנה, בהצגה "אנה קרנינה", תיאטרון גשר (צילום: דניאל קמינסקי)

אבל אותה אנה פירגובה העניקה לטולסטוי את הרעיון לתמונה שהפכה לאחת החזקות ברומן, חלומה של כל שחקנית בעולם. ואכן, רבות גילמו את דמותה: מגרטה גרבו ועד ויויאן לי, מסופי מרסו ועד קירה נייטלי, מטטיאנה סמוילובה ועד טטיאנה דרוביץ' ויליזבתה בויארסקיה.


אני לא חושב שטולסטוי היה חושב על זה בעצמו: להשליך אישה צעירה מתחת לגלגלי רכבת. בספרות הרוסית הגיבורות העדיפו לטבוע: ליזה בספרו של קרמזין, קטרינה קבנובה במחזה "הסופה" מאת אוסטרובסקי, קטרינה איזמיילובה בנובלה "ליידי מקבת ממחוז מצנסק" מאת לסקוב...

 

צילום: אלכסנדר חנין

אפרת בן-צור ונטע רוט, מתוך ההצגה "אנה קרנינה", תיאטרון גשר (צילום: אלכסנדר חנין)

כל היצירות הללו נכתבו לפני "אנה קרנינה". אגב, בטיוטת הרומן הראשונה מגלים את גופת הגיבורה בנהר הנייבה. אבל טולסטוי מחק את הגרסה הזאת והעדיף את גרסת פסי הרכבת. וכך הופיעה בספרות העולמית דמות חדשה – הרכבת. הנהר או הרעל שהביאו לקצה של "מדאם בובארי" מאת פלובר, שנכתב כעשרים שנה לפני "אנה קרנינה", לא יכולים לקבל מעמד של דמויות. הרכבת – יכולה. ברכבת אנחנו פוגשים לראשונה את אנה, והרכבת היא גם התחנה האחרונה בגורלה.
אם אנה קרנינה היתה מטביעה או מרעילה את עצמה או יורה לעצמה בחזה או תולה את עצמה, זה היה ללא ספק סוף הרבה פחות חריף לסיפור האהבה שלה. זה פשוט לא היה זה! אף אחת מהאפשרויות הללו לא מציתות את הדמיון כמו התמונה שבה האישה הצעירה והנהדרת הזאת מרשה לטונות של ברזל לרסק את גופה.


וכך, סיפור פרטי ופרובינציאלי שעלה לכותרות רק ב-1872 בעיתון בעיר טולה, הפך ליצירת מופת עולמית. והעלמה האומללה שקברה הסתופף בצל קברי משפחת טולסטוי, הפכה לנצחית באמצעות הגיבורה הנושאת את שמה.

 

כתבות נוספות שאולי יעניינו אותך

על חופש ואהבה

ביקורת על ההצגה "סיראנו" מאת אלכסנדר מיכאילוב
על חופש ואהבה

אני יודע רק לשיר ולמות

ביקורת על ההצגה "סיראנו" מאת אלה בוריסובה
אני יודע רק לשיר ולמות

גן הדובדבנים

מה הניע את צ'כוב לכתוב את המחזה בשנה האחרונה לחייו?
גן הדובדבנים