שרה מינקובסקי

שרה מינקובסקי

שרה מינקובסקי

כתבה: טלילה בן-זכאי 

עריכה: חיים נגיד

מרס 2008

הגעתי לישראל מקייב, עם בתי אלונה, ב-1976. למדתי חצי שנה באולפן והתקבלתי לעבודה בבנק הפועלים, סניף קריית-אונו. בהיותי מעריצה של התרבות הרוסית בכלל,  ושל התיאטרון בפרט, היה חסר לי כאן, יותר מכל, תיאטרון ברמה שאליה הורגלתי ברוסיה. במוסיקה ובציור לא היו בעיות, בתיאטרון – כן.

ב-1988 הגיע ארצה הבמאי הרוסי המהולל יורי לובימוב. הייתי מאושרת כאשר חברים בקבוצה של רוסים חובבי תיאטרון פנו אלי וביקשו שאעזור לו בצעדיו הראשונים בארץ, מאחר שקיבל מחברים דירה סמוך למקום מגוריי. נלוויתי אליו בנסיעות, והייתי נוכחת אתו בכל מקום שהכרת הארץ וידיעת העברית הייתה יכולה להיות לו לעזר. לצערי, הוא לא הצליח בישראל, ובסופו של דבר חזר לאירופה, שם הוא עובד ומצליח עד היום.

ערב אחד הזמין אותי לביתו ידיד שלי, הסופר-העיתונאי דוד מרקיש. הוא רצה שאכיר  איש תיאטרון ממוסקבה, סלאבה מאלצב, שאשתו קטיה הייתה חברתה הטובה של נטשה, אשתו של מרקיש. הן התגעגעו מאוד זו לזו, וכנראה שגם זה השפיע על החלטתם של סלאבה וקטיה לעלות ארצה. סלאבה סיפר באותו ערב, שנתן שרנסקי הציע לו לעלות לישראל ולהקים כאן תיאטרון. התגובה המיידית שלי הייתה: "לבמאי אתה לא צריך לדאוג, יש לנו כאן את לובימוב, תצטרך להביא רק שחקנים". הוא קטע את דבריי ואמר: "אני לא מעוניין בלובימוב. יש לי הבמאי שלי – ייבגני אריה".

האמת, חשבתי שהוא מטורף. לבוא עם במאי ושחקנים שאיש לא מכיר, לארץ שהם לא מכירים לא את שפתה ולא את תנאי העבודה והחיים בה, נראה לי לגמרי הזוי. בהמשך הערב התברר לי שסלאבה כבר עשה חריש עמוק ולמד כל מה שיכול היה על התיאטרון בארץ.

כל אותו זמן המשכתי לעבוד בבנק. מוניתי לתפקיד של קליטת לקוחות עולים חדשים מברה"מ. וכך, באופן טבעי, כאשר רצו לפתוח חשבון בבנק פנו אלי. כך פתחתי חשבון לתיאטרון "גשר", וגם לשחקנים ועובדים רבים אחרים מ"גשר". לא רק שיכולתי לדבר אתם רוסית ולהסביר להם את הנהלים, שהיו כל כך זרים להם, אלא שכמובן גם ניצלתי את השפעתי בבנק כדי להקל עליהם בזמן שחשבונם הראה על אוברדראפט (ומתי לא היו באוברדראפט?), ואם היה ממש צורך נתתי לא פעם מכספי הפרטי.

 באותה תקופה הייתה תחושה מסוימת של התנשאות משני הצדדים, גם הישראלים וגם  הרוסים. אני זוכרת שבוקר אחד התרגז מנהל הסניף כששמע אותי מדברת רוסית בטלפון, ונתן לי הוראה לא לדבר רוסית. "שילמדו עברית", אמר. שאלתי אותו שוב אם זוהי דרישתו, והוא אמר חד משמעית כן. באותו יום טלפנה קטיה ואני התחלתי לדבר אתה אנגלית. היא התפלאה ואז הסברתי לה שאני פועלת על פי ההוראות. חצי שעה לאחר מכן ירד אלי המנהל, וטען שלא הבנתי את דבריו כמובן שאני יכולה לדבר ברוסית עם העולים החדשים. מה התברר? קטיה טילפנה ליורם קניוק, שהיה אחד ממעריציו הראשונים של התיאטרון, והיה מוכן תמיד לעזור. כששמע את הסיפור התקשר להנהלת הבנק וקרא אותם לסדר. למנהל שלי לא הייתה ברירה אלא לבוא ולהצטדק. ברור שבלי התערבותו של יורם קניוק זה לא היה קורה. לאנשי התיאטרון עדיין לא היו כל קשרים, לאיש מהם לא היה מושג אל מי אפשר ומותר לפנות, וטוב שהיו אנשים טובים שהתנדבו לעזור.

אחד מהם היה טוביה לשם, ראש מועצת סביון שעסק בנדל"ן והיה ידיד שלי. סיפרתי לו על קבוצת השחקנים והוא אמר שאם אני מוכנה לתת ערבות אישית, הוא ימצא להם דירה. כך נכנסו קטיה וסלאבה מאלצב לדירה ברחוב טשרניחובסקי בתל אביב, שהפכה לבית השני של כולם. מי שלא היה לו מקום לאכול-להתרחץ-לנוח-לישון הלך לדירה. טוביה גם עזר לרהט אותה בחלקי ריהוט שנותרו מכל מיני דירות שהתפנו. גם שקי בגדים הביא, שיהיה לכולם.

כשהתחילו ההצגות לא היה בכלל קהל. העיתונות הישראלית לא התעניינה, והעיתונות הרוסית עדיין לא הייתה מפותחת. סלאבה ביקש שאחלקהזמנות בבנק, אבל אנשים לא רצו ללכת להצגות של "גשר" גם בחינם. מאוחר יותר, כשהתחילו הביקורות הנלהבות, באו כולם לבקש כרטיסים, אבל אז כבר לא חילקו הזמנות, מי שרצה נדרש לקנות כרטיס.

שיטת השיווק של "גשר" הייתה שונה משל יתר התיאטרונים. פאינה  שהייתה מנהלת השיווק הרשמית של התיאטרון, נשלחה למרכזים של קהל רוסי כדי להפיץ שם כרטיסים. היא לא הייתה לבדה. פנו אז לכל מיני "באבושקות", והן הפיצו כרטיסים תמורת עמלה. כך לאט לאט התחיל להיווצר קהל.

המצב הזה נמשך עד להעלאת "האידיוט". הביקורות, אמנם, קיבלו בהתלהבות את כל ההצגות, אבל לאחר בכורת "האידיוט" התקשורת הישראלית לא יכולה הייתה להמשיך להתעלם מהתופעה  שנקראת תיאטרון "גשר", סוף סוף התחילה להתייחס לתיאטרון ולשים אותו על המפה. ומאז תפס "גשר" את מקומו בישראל.

לרכישת כרטיס לחצו כאן

לוח הצגות

הצגות קרובות:
שבת 21.07.2018 שעה 11:00