שרה ליסובסקי

שרה ליסובסקי

שרה ליסובסקי

כתיבה: ברוריה אבידן בריר

עריכה:  דניאלה בן-יעקב 

מרס 2008

 בסוף שנת 1990 הייתי מנהלת המחלקה לתיאטרון וסגן ראש מינהל התרבות במשרד החינוך והתרבות. יום אחד בא אלינו, למועצה לתרבות ואמנות בתל אביב שהייתה חלק ממינהל התרבות, הרופא פרופ'אריה הראל שהיה בעבר שגריר ישראל במוסקבה, מלווה במשורר-מחזאי-מתרגם בן ציון תומר. השניים סיפרו לנו שבמוסקבה מתארגנת חבורת שחקנים שחבריה רוצים לעלות לישראל כקבוצה מגובשת. פרופ' הראל תאר בפנינו אתיבגני אריהכבימאי יהודי העומד בראש קבוצה איכותית ומקצועית.

המעמד שלנו כמועצה לא היה סטטוטורי אלא מייעץ. כשהתחילו הדיונים האינטנסיביים בנושא האמנים העולים במדור לתיאטרון במועצה, התעוררו ויכוחים קשים. היה ברור שמדובר בתיאטרון שיציג בשפה הרוסית, ורק ברוסית, מצב שלא היה לו תקדים בחיי התרבות בארץ לבד מהתיאטרון הערבי בבית הגפן בחיפה. לצערי מחברת הפרוטוקולים מאותם דיונים, שנכתיבה בכתב יד, נעלמה. ניסיתי לחפש אותה בגנזך ולא הצלחתי.

לאחר כל הדיונים ניגשנו להצביע. היינו כ-20 איש, ולבסוף החלטנו שהיות שמדובר בעלייה רוסית גדולה, נתמוך בהקמת התיאטרון. יש לציין שבמהלך הדיונים פרצו החוצה דעות קדומות בלתי מוצהרות שהיו לכל אחד מאתנו. לא הכרנו את המצב ברוסיה, והיינו בטוחים שהתיאטרון במדינה הקומוניסטית הוא טוב, אבל שמרני. היו גם כמה ניסיונות לטרפד את ההקמה.

לאחר שחצינו את מכשלת השפה הגענו למחסום הכסף. היה ברור שהאמנים זקוקים למשכורת כדי להתקיים, וזאת עוד לפני שהתיאטרון מתחיל לעבוד. אילו "גשר" היה מוקם שנתיים מאוחר יותר, הוא לא היה יכול לקבל מאתנו תמיכה כספית והיה צריך להסתפק רק בתמיכה ממשרד הקליטה, כי בשנת 1992 שונו הקריטריונים והוחלט שמשרד החינוךוהתרבות יתמוך רק בגוף הפועל כבר שנתיים והוכיח את עצמו, ולא בניסיונות שאולי לא יחזיקו מעמד.

ב-1991 הגיעה לישראל הקבוצה הראשונה של האמנים, 11 איש ובראשם הבמאי יבגני {ז'ניה} אריה

שנעשה המנהל האמנותי וסלאבה מלצב שהפך למנהל הכללי "גשר" וכיום מורה ומביים בבית צבי. מיד עם העלייה החלה הקבוצה לערוך חזרות בתל אביב. לנו כמעט שלא נתנו לחזות בחזרות, ואני זוכרת שרעדה לנו הבטן.

הקבוצה עבדה כמה חודשים עד לערב הבכורה שנערך במרתף הבימה להצגה "רוזנקרץ וגילדרשטרן מתים". בכניסה חילקו את תקציר המחזה, כשנכנסנו לאולם ראינו שהוא נחצה במסלול כמו זה שמוצב בתצוגות אופנה.

אני לא זוכרת כמה כסף נתנו ל"גשר" באותה שנה, את זה צריך לבדוק בחשבונות התיאטרון, אבל אני בהחלט  זוכרת את החוויה האדירה. שמרנות? ההצגה הייתה סופר-מודרנית, מרגשת, מרטיטת-לב, והשחקנים היו לעילא ולעילא. היה זה הלם תרבותי של ממש. אני, כמו גם רוב שאר המוזמנים שנכחו בה, לא הבנתי מלה, ולמרות זאת החוויה הייתה סוחפת. מדהים.

"גשר" נהפך לעובדה. השחקנים החלו בעבודה רצופה ומהר מאוד הבינו עברית טוב יותר ממנהליהם. מה שהיה יוצא דופן במיוחד היה ההערצה הבלתי-מוגבלת של השחקנים כלפי הבמאי ושל הבמאי כלפי השחקנים. הם התבוננו בתיאטרון הישראלי מלמעלה למטה ובקושי צפו בו, כי הם כל הזמן עבדו. ברוב הישראלים הם ראו "נייטיבס", מעין ילידים פרימיטיביים, ולי היה קשה לנהל איתם קשר שוטף בגלל מגבלות השפה. לשמחתי לצד סלאבה, המנהל האדמיניסטרטיבי, עבדרומן קבטנרשעלה ארצה לפניהם וכבר ידע קצת עברית  וגם השחקן מרק איוניר גוייס לתרגם את המגעים בינינו.

השחקנים קיבלו משכורות נמוכות, בלי פרמיות. בגלל שיטת העבודה של ז'ניה כולם השתתפו כמעט בכל ההצגות ועבדו קשה. כשהם התחילו לשחק בעברית בסיוע מורה הם כתבו את תפקידיהם בעברית באותיות לטיניות, ולמרות זאת זה יצא מדהים. עד כדי כך התפעלתי מהם שביקשתי מהמחלקה להנחלת הלשון אצלנו לבדוק את שיטת הלימוד של שחקני "גשר" ואולי אפילו להעתיק אותה. בתיאטרון הבינו די מהר שגם הקהל דובר הרוסית לא יישאר "שבוי" שלהם לנצח, ושלא יהיה להם עתיד בלי העברית.

כל קוני הכרטיסים היו אוהבי תיאטרון אמיתיים שבאו ל"גשר" בשביל איכות הביצוע.

היה לי קושי בקשירת יחסים אישיים עם מנהלי התיאטרון, בגלל קשיי השפה. בשנים הראשונות הייתי חברת ההנהלה הציבורית של גשר עד שהחלטת ממשלה אסרה על עובדי מדינה להיות חברים בהנהלות ציבוריות, המשכתי לבוא לישיבות כמשקיפה בלבד. גם סלאבה מאלצב נאלץ להגיע כמשקיף בלבד, כי החוק לא מתיר למקבלי שכר להיות בהנהלה הציבורית.

ה"עובד הסוציאלי" של אנשי "גשר" היה צביקה זמיר, יו"ר ההנהלה הציבורית של התיאטרון. כשהחלו הסכסוכים בין סלאבה וז'ניה והתברר שהם לא יכולים לעבוד ביחד, סלאבה פרש והגיע מנהל חדש,אורי לוי, שהתגלה כהפתעת הדור - מנהל שמנהל באווירה טובה ואשר יכולנו לסכם אתו דברים בעברית שוטפת.

היום כולם מבינים שאם תיאטרון "גשר" לא היה מקבל את ההזדמנות להציג תחילה ברוסית, יש להניח שהוא גם לא היה מגיע להציג בעברית. נכון שקצת מוזר לחשוב שתמכנו בקבוצת תיאטרון של עולים חדשים בלי שראינו שום הפקה שלהם ועבדנו – עם סבלנות ובסובלנות - עם אנשים שלא הייתה לנו אתם שפה משותפת, אבל האינטואיציה כמו גם האוירה סביב חשיבות קליטת העליה ההמונית מברה"מ לשעבר – ניצחו.

בשנתיים הראשונות לקיום "גשר" הכל היה שביר ונזיל ולעתים חששנו שהם יפסיקו להציג בישראל ויעזבו. אני שמחה להיווכח שזה לא קרה, ושמחה על כך שהיה לי חלק בזה שקבוצת השחקנים החולמים בראשותו של יבגניי אריה נהפכה לגוף חי ובועט. לנו במינהל התרבות היה חלק היסטורי בהקמת הגוף הייחודי הזה שנעשה לתופעה מרכזית וחשובה בחיי התרבות הישראלית.

 

לרכישת כרטיס לחצו כאן

לוח הצגות

הצגות קרובות:
שבת 21.07.2018 שעה 11:00