top banner
שמואל עומר

שמואל עומר

שמואל עומר

איסוף החומר: טלילה בן-זכאי 

עריכה:  יהודית אוריין 

מרס 2008

 

בקיץ 1990 כיהנתי כמנכ"ל התיאטרון הלאומי "הבימה", באחד הבקרים של אותו קיץ נכנס אלי למשרד פרופ. הראל, שהיה בעברשגריר ישראלבברה"מ, וסיפר לי שבמוסקבה מתארגנת קבוצת תיאטרון שרוצה לעלות לישראל וצריך יהיה לעזור להם לכשיגיעו. למען האמת, לא האמנתי שזה יתבצע, לא חשבתי אפילו שיגיעו לשלב העליה.

כעבור זמן מה פנהאלי המחזאי בןציון תומר עם מכתב שקיבל ממוסקבה לפיו ההכנות לעליה מתקדמות והם בהחלט מתכוונים ברצינות לעלות. גם חנוך ברטוב דיבר אתי באותו ענין. קבענו פגישה אצל תומר בחצר: פרופ'. הראל, תומר, ברטוב ואני, בתום השיחה התרשמנו שהתכנית עומדת להתממש. מצידי אמרתי חד משמעית שאם אמנם יגיעו אתן להם את כל העזרה האפשרית.

יום אחד דופקים על דלתי ולחדר נכנס אדם נמרץ המציג עצמו כסלאבה מאלצב, המנהל הכללי המיועד לתיאטרון שבהקמה. הוא ביקש לשמוע ממני על כל ההיבטים של קיום תיאטרון בישראל. שאלות מאד מקצועיות. אמרתי לו, ברוח הדברים שהבטחתי, שאני מאמץ אותם. מציע להם שימוש באולם ה"בימרתף" ונותן להם יד חפשית במחסני התפאורות, התאורה והתלבושות.

הרביעייה הפכה למעין "נאמני גשר", שליוותה את התיאטרון בכל שלבי ההקמה, הם אף כיהנו כחברים בוועד המנהל הראשון. פרופ. הראל ובנצי תומר ידעו רוסית, מה שאיפשר להם לנהל מערכת התכתבות בין הארץ למוסקבה. אני לא זוכר באיזו שפה דיברתי עם הפונים אלי, אני מניח שבאנגלית שהרי אני אינני דובר רוסית והם לא ידעו עברית.

אני זוכר את סלאבה מאלצב כאיש מאד דינמי, מלא באנרגיות, שלא נרתע מקשיים.

וקשיים היו, בכל המישורים. אבל ראשית – המימון. היה ברור לכולנו שבלי הקצבה ציבורית לא ניתן יהיה לעשות כל פעולה. לשם כך פנינו לאבנר שלו שעמד בראש מינהל התרבות. בבוקר שישי אחד, ישבנו במשרדו ברחוב הנציב במשך שעות ארוכות ובסופו של דבר שיכנענו אותו. היה כאן שילוב חד פעמי של תחושת המחויבות לעליה ולקליטה, ולאמונה שמדובר בתיאטרון ברמה אמנותית יוצאת דופן שיעשיר את חיי התרבות שלנו.

מסע היסורים לא תם כאן, אבנר שלו היה זקוק לאישור של חברי המועצה לתרבות, עמה נימנו מספר מנהלי תיאטרון שלא הסתירו את חששם מכניסת שחקן חדש למגרש, בעיקר במידה שיצטרכו לקצץ בהקצבות הניתנות להם על מנת לחלק את העוגה גם ל"גשר". אבל בסופו של דבר ההחלטה עברה וסכום כסף הובטח. אחרי שהממשלה נענתה, פנינו גם לעירייה, לחנן בן-יהודה שעמד בראש קרן ת"א לפיתוח,  ולנציגי ה"פורום הציוני" בהנהלתו של נתן שרנסקי שהבטיחו את החלק השלישי.

הפן של הקליטה היה ברור, אך לגבי הצד האמנותי היו ספיקות, אלא שאנחנו הרגשנו שאנחנו יכולים לדבר  בלב שלם בשבח התיאטרון אחרי שצפינו ב"קונצרט" שהועלה בארץ מספר פעמים בתחילת 1991 במטרה אחת בלבד – להציג את יכולתם בפני מובילי דעת הקהל התרבותית בארץ. המופע נערך ב"בימרתף" – כמובטח, האולם היה מפוצץ והתגובות בלתי נשכחות. זו הייתה טעימה ראשונה ליכולתם, עדיין לא הצגה שלמה, אך מספר קטעי משחק ושירה – ברוסית, בביצוע נפלא.

עם קבלת ההבטחות לתקציב השנתי ניגש סלאבה לפעילות. תוך זמן קצר הם שכרו משרד בשדרות רוטשילד 109, במרתף, שם נערכו גם החזרות וגם הישיבות של הועד המנהל.

בועד המנהל הראשון היו חברים, לבד מארבעתנו, גםשרה ליסובסקי– נציגתמשרד החינוךוהתרבות, יוסי קיוסו- נציג עיריית ת"א, ולאדימיר גלוזמן – נציג ה"פורום".

במבט לאחור אני יכול לאמר שנוצרו מעט בעיות מאחר וחלק מחברי הועד המנהל ניסו להתערב בדרך הניהול האמנותי, דבר שלא היה מקובל לחלוטין על ייבגני אריה – המנהל האמנותי. נראה לי כי פירשו לא נכון את הפנייה אליהם, הרוסים היו זקוקים להם כדי שיפתחו להם קשרים עם הדמויות הרלבנטיות בעולם התרבות המקומי, ואילו הישראלים חשבו שהם מוזמנים להיות שותפים לקביעת הדרך האמנותית והריפרטואר.

הניסיון להתערב בניהול האמנותי היה קריטי לגבי אריה. לאחר 5 שנים יפרוץ משבר חמור בתיאטרון בגלל חילוקי דעות על ניהול התיאטרון בין שני המנהלים: האמנותי והכללי, משבר שהסתיים בהחלטת הועד המנהל דאז לוותר על שירותיו של מאלצב ולהותיר על כנו את אריה. אני, אישית, לא הייתי נוכח בישיבה הגורלית הזאת, אבל סמכתי את ידי על ההחלטה, קשה ככל שהייתה. גם במבט לאחור אני חושב שההחלטה הייתה ראויה. עובדה – מאלצב לא הצליח בכוחות עצמו להקים תיאטרון, כפי שקיוה, ואילו "גשר"עם אריה( ומנהל ישראלי –אורי לוי)  שיגשגו. אני חושב שמאלצב היה חיוני לתיאטרון בשלבי ההקמה, הוא היה בולדוזר, אבל בשלב השני כבר ניתן היה לוותר עליו.

מי שהירבה לבקר אותי במשרדי ב"הבימה" היו גם קטיה סוסונסקי, רעייתו של סלאבה, שהייתה הדרמטורגית והדוברת של התיאטרון ומעורבת מאד בכל ההיבטים. וגם רומן קבטנר, המנהל האדמיניסרטיבי, שנדרש לתת תשובות לכל השאלות הטכניות והמנהליות שהתעוררו, על רובן נהג לשאול אותי ואני נעניתי ברצון. אני חייב להודות שאיש מהם לא פנה אלי בשאלות אישיות, והרי כולם נדרשו לעבור את מסלול הקליטה המורכב. אני פגשתי רק את הפן המקצועי.

במסגרת החברות בוועד המנהל, וחלוקת האחריות בינינו, נקבעו חנוך ברטוב ובנצי תומר לועדת הריפרטואר, ואני – לועדת הכספים, דבר שחייב אותי להיות אחד משני החותמים על הצ"קים. יום אחד מטלפנת אלי מכרה שעבדה במס הכנסה וסיפרה לי ששלטונות מס הכנסה מחפשים אותי בגלל צ"ק שלא כובד. לא אישי, לא של "הבימה" אלא של "גשר". זה הכעיס אותי מאד. לכל תיאטרון יש מצבים של חוסר במזומנים, אז נדרשים לכל מיני דחיות ופתרונות זמניים יצירתיים, אבל אין להוציא צ'ק ללא כיסוי! זה היה בשבילי הקו האדום. מיד הודעתי לרומן קבטנר שאני מבקש שיחליפו אותי, מספיק צרות היו לי ב"הבימה" לא יכול להתמודד גם עם אלה של "גשר"...

ההצגה הראשונה עליה עבדו אנשי "גשר" בארץ הייתה:"רוזנקרנץ וגילדנשטרן", בבימויו של ייבגני אריה. החזרות נערכו במשרד, רק בימים האחרונים העמדנו לרשותם את ה"בימרתף" לחזרות אחרונות והצגות. עם כניסתם לאולם התברר להם שמחשב התאורה שהביאו אתם לא מתאים לשיטה המקובלת ב"הבימה" והיה צורך מידי לבצע את העבודה מחדש. לייבגני , שחקניו ועובדיו לא היה ספק שיעבדו יומם ולילה ויצליחו לעמוד במשימה, אבל פועלי "הבימה" היו רגילים לתנאי עבודה שונים ולא חשו מחויבים לאיזו קבוצה מוזרה של דוברי רוסית.

לשמחתי, היו לי במהלך כל השנים יחסים מצוינים עם כל צוותי העובדים שלנו, כך שהצלחתי לשכנע אותם לאפשר את קיום ההצגה. והשאר הוא באמת – היסטוריה. גם ההצגה הבאה "דרייפוס" הועלתה ב"בימרתף", אבל לא יכולנו לוותר עליו לגמרי והם נאלצו לחפש משכן חדש, אותו מצאו בבית "יד לבנים".

אני חייב לציין, לסיום, שאת ההצלחה יש ליחס לא רק לכך שאנחנו רצינו לקלוט, אלא לזה שהם כל כך רצו להיקלט , היו להם המון קשיים, אבל המוטיבאציה הייתה מאד גבוהה. הם באו בעקבות החזון של ייבגני וסלאבה להקים תיאטרון אמנותי בישראל. והצליחו.

לרכישת כרטיס לחצו כאן

לוח הצגות

הצגות קרובות:
יום ה' 28.06.2018 שעה 20:00