top banner
רות (לילי) חילובסקי

רות (לילי) חילובסקי

רות (לילי) חילובסקי

כתיבה: טלילה בן-זכאי

עריכה : דניאלה בן-יעקב ורדי

דצמבר 2008 

נולדתי בסיביר למשפחת בקלנוב-יודין. מאחר שאבי היה קצין צבא נדדנו בעקבותיו בכל רחבי רוסיה ואוקראינה. למרות שמשפחתי אינה יהודיה, כל חיי נמשכתי ליהדות והיה ברור לי שאתחתן רק עם יהודי.

בשנת 1990, כשהחלה היציאה הגדולה מבריה"מ לשעבר, כולם סביבנו דיברו על יציאה, או לאמריקה או לישראל. התחושה הייתה שברוסיה אין לנו יותר מה לחפש. בעלי (השחקן רולנד חיילובסקי, שנהרג ב- 1997  בתאונת דרכים בת"א) ואני היינו במצב טוב מאוד. שנינו שיחקנו בתיאטרון "סטיריקון" במוסקבה ומבחינת הקריירה לא היו לנו כל בעיות, אבל למרות זאת החלטנו לעלות לישראל עם בננו הנרי, שהיה אז בן 11, ועם הסבתות. התחלנו ללמוד עברית, להקשיב לרדיו רק"ע ולשמוע מוסיקה ישראלית. בעיקר אהבתי את הזמרת עופרה חזה. באותו שלב לא חלמנו שנצליח למצוא בישראל עבודה במקצוע שלנו, אבל זה לא הפריע לנו. איכשהו האמנו שיהיה בסדר.

תהליך קבלת הרשיונות לעליה היה ממושך ולעתים ארך קרוב לשנה. במהלך התקופה הזו שמע רולנד על כך שמתגבשת קבוצת שחקנים סביב הבמאי ייבגני אריה במטרה לנסות להקים תיאטרון דובר רוסית בישראל. לא הכרנו את אריה קודם, אבל הלכנו לראות את "רוזנקרנץ וגילדנשטרן" שלו במוסקבה והתלהבנו. שוחחנו אתו. הוא אמר שיש לו בהחלט צורך בעוד שחקנים-גברים אבל הוא לא בטוח שיהיה לו צורך גם בשחקניות-נשים.  למרות שהיו לנו כבר כרטיסי טיסה לפברואר הקדמנו אותם כדי לצאת עם הקבוצה בדצמבר ולהעלות בישראל את ה"קונצרט" המפורסם. אני שותפתי בקטעי השירה הקבוצתית.

חלק מהחברים הגיעו עם ויזות של תיירים. אנחנו באנו כעולים חדשים, וזה חייב אותנו לעסוק בכל מיני סידורים ביורוקרטיים. לא פעם נאלצנו לקום בארבע בבוקר כדי לתפוס "תור" במשרד הקליטה.

בעזרת רומן קבטנר הצלחנו למצוא דירה בשכירות ברחוב בלפור בתל-אביב. הדירה הייתה מדהימה והמשכירים אנשים נפלאים שנשארתי איתם בידידות עד היום. הם הציפו אותנו באוכל, ברהיטים, אביזרים, בגדים, לקחו אותנו לטיולים, הכירו לנו את חבריהם, הזמינו אותנו לאירועים חברתיים ומשפחתיים והעניקו לנו קליטה קלה ומאושרת. מהרגע הראשון שדרכתי כאן הייתה לי הרגשה שהגעתי לגן-עדן. למרות כל הקשיים שהיו – והיו – אני חשה אושר מתמשך.

כשהחלו החזרות על "רוזנקרנץ" התברר שאין שם תפקיד בשבילי, כך שהיה לי זמן פנוי להמשיך בלימודי העברית (כל הזמן הסתובבתי עם ספרים), לארגן את הבית ולהיענות להצעה של דודו טופז להופיע ביחד עם הנרי בסדרת תוכניות ללימוד עברית ששודרה בטלוויזיה. שנינו הרווחנו שם, הוא אפילו יותר ממני... הצרה הייתה שזה לא עשה לו טוב בבית-הספר. הילדים קינאו בו משום שנהפך ל"כוכב" ומדי יום היו מלווים אותו מביה"ס הביתה בקללות. לא היה לו קל. ארץ חדשה, שפה חדשה, בלי חבריו מהבית ופתאום זה. אבל התגברנו. אגב, בעזרת הקלטות הללו ממשיכים ללמד עברית באולפנים עד היום.

בשלב מסוים התחלתי לעבוד כמאפרת בחברה שהכינה אלבומי צילומים (BOOK)

לנערות שרוצות להיות דוגמניות, ומפעם לפעם הייתי מדגמנת בעצמי. רולנד מצא לי את העבודה דרך העיתון. לא הבנתי אז שכך הוא מתחיל להכין אותי לחיים עצמאיים מאחר שהוא תכנן לעצמו חיים אחרים. בלעדי.

מי שעזר לי במיוחד באותה תקופה היה יוסי תבור שאת קולו שמענו במוסקבה בשידורי רק"ע ולפתע אני שומעת אותו בטלפון אצלי בבית. הוא הזמין אותי להתראיין בתוכניתו, ונוצרה בינינו ידידות. הוא הזמין אותי לצפות אתו בהצגות תיאטרון, לקח אותי ואת הנרי להקלטות והכיר לי אנשי תיאטרון.

ב"גשר" שובצתי בהצגה "אילו" שהועלתה ברוסית והורכבה מכמה מערכונים. העלינו אותה כמה פעמים במקומות שונים בארץ. כולם הופיעו בה, וכולם נתנו יד לכל מה שנדרש. הייתה תחושה חזקה שכולנו באמת משפחה אחת.

את ימי מלחמת המפרץ קשה לי לשכוח. זה היה מפחיד. לא נתקלנו במצבים כאלה ברוסיה והכל היה בלתי צפוי. אני זוכרת שיום אחד הייתה אזעקה. התיישבתי על המיטה של הנרי והוא שאל: למה המיטה רועדת? אבל זו לא הייתה המיטה, זו הייתי אני שרעדתי... לקחתי את הנרי ונסעתי אתו לחברים בכפר-סבא.

כשעוד היינו במוסקבה הציעו לי תפקיד קטן ב"מולייר" של בולגקוב והוא לא נראה לי. עכשיו הציעו לי את אותו תפקיד בארץ ב"גשר", והפעם לא ויתרתי.  גודל התפקיד כבר לא היה חשוב, העשייה המשותפת הייתה חשובה הרבה יותר.

כשהתחילו לעבוד על "האידיוט" נבחנתי לתפקיד של אישה מבוגרת אבל ייבגני אריה חשב שיותר נכון שאהיה כפילה של נטשה ויטולביץ בתפקיד המרכזי. הצרה הייתה שלא היה לו זמן לעבוד איתי כי כל הזמן היו שינויים והוא התמקד בנטשה. אני באתי לחזרות ועבדתי בעצמי בבית, בעזרת שכן למדתי את כל הטקסט ברוסית ואחר-כך גם בעברית, אבל לא שיחקתי. רק לאחר כשלוש שנים, כשנטשה הייתה בהריון התאפשר לי לשחק בשבוע אחד חמש פעמים, שלוש בעברית ושתיים ברוסית. זה היה טירוף, אבל היה מדהים.

בשבילי, יותר מכל התפקידים חשובה ההרגשה של החברות והאהבה שקימת בינינו. זו ה"ירושה" האמיתית שקיבלתי כאן, ואני אסירת תודה לכל אחד ואחד מהם שהיה שם בשבילי כל השנים. זהו אושר.

למען האמת אני מרגישה כאילו נולדתי כאן ביום שבו הגעתי ארצה, והיום אני צעירה, בת 18 והכל עוד לפני.

לרכישת כרטיס לחצו כאן

לוח הצגות

הצגות קרובות:
יום ה' 26.04.2018 שעה 20:00

חדשות

מידע שימושי על נגישות האתר

הבוקר קיימנו מסיבת עיתונאים בנושא הפסטיבל בהשתתפות ראש העיר, מר רון חולדאי, לנה קריינדלין, מנכ"ל תיאטרון גשר, נעם סמל, המנהל האמנותי של הפסטיבל, אורי שובל, מנכ''ל המישלמה ליפו, סגן שגריר טורקיה בישראל, אומט דניז, רועי חן, דרמרטורג תיאטרון גשר.

"הצגה שהיא כמו חלום, ממש כישוף תיאטרלי, זוהרת כמו יהלום, גם ללא מילים" הארץ על מקבת - גרסה ללא מילים

קליפ מחדר החזרות

"יפה להפליא...דרמה אנושית רגישה ומשכנעת. הצגה שכדאי לצפות בה... בימוי מיוחד אינטליגנטי ומקורי" ידיעות אחרונות


הרצל מתעורר לחיים בגשר, ומזכיר שחזון אינו מסתכם ב"חיים עצמם"

הקרנות חד פעמיות של הסרטים הבולטים וזוכי הפרסים של 2017

"עם הומור שנון, משחק מעולה וטקסט משובח - "הרצל אמר!" היא אחת ההצגות הרלוונטיות והמומלצות בסביבה". (YNET)

בצאת ראש השנה קיימנו את אירוע הגאלה השנתי שלנו, שכלל מופע חד פעמי ומרגש לציון יום הולדתו ה-70 של המנהל האמנותי שלנו יבגני אריה.

חדשות נוספות