רומן קבטנר

רומן קבטנר

רומן קבטנר

כתיבה: טלילה בן-זכאי

עריכה: ורדה צ'צ'יק    

אפריל 2008

 

ב-3.3.1990 עליתי ארצה עם אשתי הזמרת ובני. במוסקבה היה לי ולחבר תיאטרון קטן , והייתי שותף בחברת הפקות. כשהגעתי לארץ נכנסתי לאולפן ולמדתי שלב א' בעברית.

באוקטובר של אותה שנה, שמעתי שיבגני אריה, אותו הכרתי כמורה באקדמיה למשחק בה למדתי, נמצא בארץ ומתכוון להקים כאן תיאטרון. יצאתי לפגוש אותו בדירה שכורה ליד דיזנגוף סנטר, אותה חלק עם סלאבה מאלצב, אותו לא הכרתי, אבל שמעתי שהיה שייך לאיגוד התיאטרונים החדשים במוסקבה.

באותה שיחה אמר ייבגני שבשלב זה הם עדיין לא מלהקים שחקנים, אבל הציע שאם יש לי זמן פנוי אוכל לעזור לסלאבה בניהול, שהרי אני כבר "ותיק" ומפטפט בעברית, ובעל נסיון בניהול הפקות.

כך יצא שעשיתי הסבה מקצועית ו"נתקעתי" בניהול במקום במשחק.

מלכתחילה לכולם היה ברור שמדובר בניהול משותף של ייבגני אריה וסלאבה מלצב, כאשר לאחד יש ויטו בכל הנוגע לצד האמנותי במידה ותתעוררנה בעיות מיוחדות אותן לא יצליחו לפתור במשותף ולשני יש ויטו בכל הנוגע לצד הניהולי.

חודשיים בלבד לאחר אותה פגישה, כבר עלה המסך על ההצגה הראשונה, לא בדיוק הצגה, ליתר דיוק:"קונצרט" המורכב מקטעי משחק בביצוע: סשה דמידוב, ייבגניה דודינה, נטשה ואיגור ויטולביץ, מיכאל קזאקוב, ליאוניד קנייבסקי, ולנטין ניקולין, גריגורי למפה , ייבגני טרלצקי, רולנד ולילי חיילובסקי, הזמרת מריה איטקינה ולודמילה חמילניצקיה שהייתה בת דודו של נתן שרנסקי.

במהלך שבוע אחד באמצע דצמבר הועלה הקונצרט 6 פעמים: בירושלים, חיפה, ת"א ובאר-שבע. מאוחר יותר הועלה הקונצרט גם בנס ציונה, בת ים וקריית ים. יבגני העניק לקטעים אופי של להקה נודדת עם מזוודות, מעיר לעיר, וכך נוצרה תחושה של הצגה ולא של קטעים נבחרים. מטרת הערב הייתה להוכיח לאנשי התרבות והממסד בארץ שיש לנו מה להציע ברמה אמנותית גבוהה ובשל כך נהיה ראויים לתמיכה.

צריך לזכור שברוסיה לא הייתה כלל שאלה של מימון התיאטרון, קבעו בשבילך כמה שחקנים יהיו, כמה הפקות תעלו, אבל לא נדרשת לדאוג למימון, או להשגת הקצבה .בקיצור מממנים את כל ההוצאות ואת כל ההכנסות מעבירים למשרד התרבות.

כאן, מהר מאד הסתבר לנו שהכול שונה. למען האמת לא רק בשטח התיאטרון, גם בבעיות הקליטה האישית. מה זה בנק – פנקס צ'קים – כספומט – אשראי –ערבות, ארנונה,ניהול של מס הכנסה, מס ערך מוסף, ביטוח לאומי, הכול היה חדש עבורנו, ואת הכול ביקשנו ללמוד מהר כדי שנוכל להתחיל לעבוד כתיאטרון.

אז גם התברר לנו שעלינו קודם כל להקים עמותה, כי רק עמותה רשאית לבקש תמיכה.

בתור התחלה,התחלנו לעבוד דרך עמותה לניהול פרוייקטים בראשותו של דוד סיני, שהייתה קשורה גם לאמנות לעם.

ב-20.12.90 חתמנו חוזה שכירות למשרד. מר ג'ון פרידמן להשכיר לנו את הדירה לשנה.. ב-14.2.91 שלח עו"ד וולקוב שמצאתי אותו דרך עיתון  מכתב לרשם העמותותבבקשה לזרז את אישור התקנון. קבלת המכתב אושרה ב-5.3.91 ומספר העמותה היה: 550190086  ב- 13.3.91 תוך בקשת אישור לקבלת פטור מניכוי מס במקור לשנה השוטפת פתחנו תיק ניכויים במס הכנסה. הפכנו לישות משפטית.

מי שעזר לי יותר מכל היה שמואל עומר, אז מנכ"ל "הבימה", דלתו הייתה פתוחה עבורי ואני ניצלתי זאת ללא בושה, בכל הנוגע לצד הטכני והמנהלי.גםבניצרפתי,  נתן כתף חברית. את מי אם לא אותם ניתן היה לשאול: היכן שוכרים תאורה? איפה בונים תפאורות? עם מי מבצעים את ההסעות אל מחוץ לעיר?

היה לנו מזל שמן ההתחלה ליוו אותנו אנשים כפרופ.אריה הראל, בן-ציון תומר, דוד אלכסנדר, שרה ליסובסקי וחנוך ברטוב, הם הכירו את כל המי ומי והעמידו את קשריהם לטובת התיאטרון. כך , למשל, רק בהתערבותו של ברטוב הצלחתי לקבל אשראי מינימלי בסניף בנק דיסקונט בשדרות רוטשילד-שינקין, עוד לפני שהייתה לנו הכנסה.( כשהחל האוברדראפט, הבנו שאנחנו צריכים להתקשר לעוד בנק, ופתחנו חשבון גם בקרית אונו, בסניף בו עבדה שרה מינקובסקי, ידידת התיאטרון ואמה של אלונה, מזכירת התיאטרון). את החזרות עשינו במועדון "מילוא" של ההסתדרות ברחוב בן-עמי, ואת ההצגות בבית יד לבנים ובבית ציוני אמריקה ובסוזאן דלאל...

בתחילת ינואר 1991 פרצה מלחמת המפרץ הראשונה. למען האמת לא הבנו במה מדובר, לפחות לא בהתחלה, עד שהחלו השידורים ברוסית. קודם לכן שמענו ברדיו קריאות של משהו כמו:נחשצבע, מה זה? אני זוכר בערב הראשון שישבנו שעה ארוכה בחדר האטום עם מסיכות על הפנים. לפתע צלצל הטלפון, חברה לא הצליחה להבין אותנו, וכשהסברנו שאנו עם המסיכה, צחקה ואמרה: כבר לפני חצי שעה אמרו להוריד. אמרו, אבל בעברית.

אנחנו גרנו בר"ג, ולא רחוק מאתנו, משני הצדדים, נפלו סקאדים, סלאבה התקשר והציע שניסע לירושלים. גרנו שם בדירתה של אמו של נתן שרנסקי, שפינתה עבורנו את הדירה ועברה לגור אתו. הייתה הרגשה הרבה יותר טובה שהמשפחה בירושלים, אבל אני נסעתי בוקר בוקר לת"א לטפל בבעיות התיאטרון. ובעיות לא חסרו.

הפעילות התרחשה במשרד, בשדרות רוטשילד 109 במרתף. משרד אותו שכרנו באמצעות משרד תיווך שהיה בסביבות "הבימה". היו שם 3 חדרים, שני הגדולים היו פתוחים ושימשו כחדר חזרות, ובשלישי הצטופפו: סלאבה, ארסן גוטליב ואני.

למרות שאצלנו חשבו שאני מבין עברית, למען האמת את רב הדברים לא הבנתי, בודאי לא את השפה הניהולית. לכן, כשדובר על הצורך בעורך דין, גם לשכירת המשרד וגם להקמת העמותה פנינו לעו"ד שאול וולקוב, ישראלי דובר רוסית שעזר לנו לעבור את המכשולים.

אני זוכר שבתום ה"קונצרט" צעדנו ברגל מ"הבימה" לביתם של סלאבה וקטיה והתעורר ויכוח לגבי השאלה במה ראוי לפתוח. היה מי שחשב שראוי להתחיל עם מחזה יהודי, אחרים חשבו שלא חשוב הנושא אלא האמונה שזו תהא הצגה טובה ברמה אמנותית גבוהה ש"תפיל" את הצופים מהכיסאות. הויכוח הסתיים בהחלטה להעלות את "רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים" לטום סטופארד, בתחושה שאתה נוכל להציג את עצמנו במלוא כוחנו האמנותי. מאחר והשתמשנו בעיבוד לרוסית של ברודסקי, חתן נובל לספרות, חשבנו שנוכל להזמין אותו ארצה על מנת ליצור פתיחה משמעותית. זה בסופו של דבר לא התממש.

ההחלטה נשענה, בחלקה, על העובדה שאריה כבר ביים את המחזה בתיאטרון מייקובסקי במוסקבה והיה משוכנע באיכותה. הישראלים קצת התפלאו על הבחירה, לא הבינו איך אנחנו מעיזים להתמודד עם מחזאות מערבית עכשווית, טענו נגדנו שאנחנו מתנשאים, אני לא מכחיש. להיפך. החזון שלנו היה להיות התיאטרון הטוב ביותר בעולם, וכדי לממש את החזון שום מאמץ לא היה גדול מדי. משם נבעו האנרגיות המטורפות שדירבנו אותנו, שבלעדיהם היינו בודאי מתקפלים ומוותרים.

במהלך המלחמה הגיע אריה מניו-יורק והחל בהכנות להצגה הראשונה.

מאחר והיו לנו אז מעט שחקנים, החלו החיפושים אחרי שחקנים נוספים. דוברי רוסית,

כמובן. כך הגיעו אלינו חלמסקי  שעבד כבר ב"חאן" בירושלים, גמבורג, אסינובסקי ומרק איוניר, בוגר ביה"ס של ניסן נתיב, שמעבר לכשרונו כשחקן היה לנו לעזר רב מבחינת ידיעת השפה העברית.

השלב הראשון של החזרות התקיים במשרד, וה-RUN הראשון ארך 4 שעות!

ב-26.3.91, שהוא יום התיאטרון הבינלאומי אותו נהגנו לציין במוסקבה, עשינו במשרד "קפוסטניק" – שזו מין מסיבה ספונטנית. חנוך ברטוב הצליח להביא אתו לשם את אבנר שלו, למרות ששבר רגל ונעזר בקביים. זה היה היום בו שלו נתן לנו אור ירוק, ולגבינו זו הייתה ההחלטה הכי גורלית.

צריך להבין שאי אפשר להפעיל אפילו משרד קטן בלי כסף, בודאי לא להחתים שחקנים ולהפיק הצגה, ולנו לא היה כלום. סלאבה הילווה מכיסו 7000 ₪, אני הוספתי את כל חסכונותי כ-5 אלפים, ועל הבסיס הזה התחלנו לתפקד בתקוה שבקרוב תקום העמותה, תוגשנה הבקשות ונקבל תקציב.

ההנהלה בדקה כל הוצאה, כל קבלה של מונית ושיחת טלפון. סלאבה כל יום היה מתעצבן ומודיע שהוא סוגר את התיאטרון, ואני הייתי צריך להרגיע, למצוא פשרה ולהמשיך.

זה לא רק היה בלתי אפשרי מבחינה כלכלית, הייתה גם תחושה קשה של השפלה, צריכים לחזר על הפתחים ולקבל דחיות.

ב-20.4.91 נערכה הצגת הבכורה של "רוזנקרנץ" ב"בימרתף", ולמחרת קיבלנו ביקורות נלהבות. אני לא יודע אם זו הייתה הסיבה, אבל אחרי הביקורות החלה לנשוב לעברנו רוח קרה מצד "הבימה" ונדרשנו לחפש לעצמנו אולם אחר.

אחרי רוזנקרנץ העלינו את "דרייפוס" של גרומברג, בשלב מסוים חשבנו אפילו לפתוח אתו, אבל אז לא היה לנו הקאסט המתאים. בינתיים הגיעו קנייבסקי וחלמסקי וההצגה המקסימה

צורפה לריפרטואר, והוצגה במוזיאון א"י. הוספנו גם את "אילו אפשר היה" - שלושה ספורים: "חתונה" של גוגול, "הילד שעוד לא גדל" של פון ויזין, ו"הפשפש" של מיקובסקי, עם מוסיקה.

בעזרת מספר מידידי התיאטרון קיבלנו משלמה להט, הידוע יותר בכינויו צ'יץ,' רשות לעבוד באולם "נחמני" שעמד ללא שימוש והיה זקוק לשיפוצים נרחבים.דוד נאורשעבד עם קרן ת"א לפיתוח ביקש לעזור לנו, נתן לנו ריהוט למשרד וביקש לדעת על מערכת היחסים שלנו עם העיריה. כשאמרנו שאין לנו כל קשר, הפגיש אותנו עם חנן בן-יהודה, מנהל קרן ת"א לפיתוח, שמיד נרתם לעזרה ומעורבות. האולם בנחמני לא שימש אותנו להצגות, אלא רק לחזרות וכמשרד, אך הוא היה במצב רעוע ביותר, שרר בו קור עז, וגגו דלף כך שמים הצטברו כל הזמן על רצפת האולם. השחקנים ישבו במגפיים בתוך השלוליות וכך עשו חזרות.

 יום אחד, באמצע חזרה, שמענו "בום" וגילינו שחתיכת בטון נשמטה מהתקרה, מזל שלא פגעה באיש. הבנו שכאן אנחנו לא יכולים להמשיך, אם אין תקציב לשיפוצים, ולכן עלינו לחפש מקום אחר.

הוזמנו לשחק בפסטיבל עכו לתיאטרון אחר, על ידי מנהל הפסטיבל באותה שנה, שמואל הספרי. מתוך חוסר נסיון גמור החלטנו להופיע שם עם שלוש הצגות, שלוש פעמים ביום:  "רוזנקרנץ", "דרייפוס" ו"אילו אפשר היה". הופענו באולם מתחת לאדמה עם שלוש הצגות ביום, כל יום, והיינו צריכים גם לעשות תהלוכות ברחוב כדי למשוך קהל לצפות בהצגות שלנו, שהיו בשלב זה עדיין ברוסית.

לעכו הגיענועם סמל, אז הנספח לעניני תרבות בקונסוליה הישראלית בניו-יורק, ובישר לנו שאנו מוזמנים לקחת חלק בעונה הישראלית ב"BAM" (ברוקלין אקדמי),

וכך שנה בלבד אחרי שעלינו ארצה כבר ייצגנו את ישראל בניו-יורק בהצלחה עצומה.

אני אישית לא הצטרפתי לנסיעה, נאלצתי להשאר בארץ ולהתמודד עם הבעיות הבוערות. בקר אחד הגיעו מהביטוח הלאומי והחרימו את המחשב ואת הפקס. מה עושים? פניתי ליורם קניוק וביקשתי שיבוא למשרד ויעזור לי לארגן מסיבת עתונאים כדי לספר על ההצלחה בנ"י, ולארגן קבלת פנים חגיגית בשדה התעופה, כמו שעושים לקבוצות כדורגל. הוא אמר שזה לא בדיוק התחום שלו, אבל מוכן לכתוב מאמר לעיתון, שיעסוק בהצלחה הגדולה שלנו בארה"ב. הוא רצה להכתיב למזכירה, נאלצתי לומר לו שנותרנו בלי מחשב. הציע שיעביר החומר בפקס, נאלצתי לספר לו שלקחו גם את הפקס. שנותרנו בלי כל.  את הפקס לעיתון הוא שלח מהבית, אבל למחרת טלפן לומר שהיה במסיבה בה פגש אשה עשירה שמוכנה לעזור לגשר. הוא ביקש ממני לפגוש את יהודית קמחי, נדבנית משוויץ  שהייתה מאד נחמדה והציעה לתת לנו הלוואה בסך 100 אלף שקל, לטווח ארוך. עוד באותו יום שיחררתי את המחשב והפקס ושילמתי משכורת לחודש השוטף. לגברת קמחי היה ידיד , עתונאי משוויץ, שהתרשם מהתיאטרון וכתב על כך לעתונו. כתוצאה מכך הוזמנו ב-1992 לקחת חלק בפסטיבל התיאטרון בציריך עם "מולייר" של בולגאקוב.

"מולייר" הייתה ההצגה הראשונה שנסינו לשחק כבר בעברית. זה היה שגעון אחד גדול. לכל השחקנים היה קשה, במיוחד למבוגרים. גמבורג לא הצליח ללמוד מילה בעברית, אבל למזלו כבר מההתחלה לא היה לו מבטא. הבעיה הגדולה לא הייתה ללמוד בעל פה, אלא הפחד שתתבלבל או תשכח מילה ואז אין לך דרך "לצאת" מזה, לא לך ולא לפרטנר שאם לא שמע את המילה המדויקת, לא ידע מתי להשיב. זה נס שאף אחד לא קיבל התקף לב. אלונה ישבה בצד הבמה כדי ללחוש לשחקנים, וכולנו התפללנו כל ערב שההצגה תעבור בשלום.

בדרך חזרה מציריך לארץ  הועלה הרעיון להעלות את "אדיוט" של דוסטויבסקי. מישהו אמר: גם מישקין,כמונו, חזר מציריך. והיה ברור שזה מה שצריך לעשות.

"אידיוט" הייתה ההצגה שביססה את מעמדנו כתיאטרון לכל דבר, ההצגה שבזכותה פרצנו את הדרך לליבו של הקהל הישראלי. זו לא הייתה ההצגה הראשונה בעברית. קדמה לה "מולייר". אבל כאן הצלחנו לעשות מה שלא עשינו לפני כן, והייה ביקוש גדול מאוד להצגה.

הבנו שצריך לעבור להופיע בבית משלנו.

בכל אותה תקופה, בו העיתונות הישראלית הכריזה עלינו כעל התגלית החדש ופירגנה מאוד, העיתונות הרוסית מיעטה להתייחס אלינו, ובעיקר ביקרה אותנו וקראה לנו בשמות. יוצא דופן היה רדיו רקע, שבכל זאת השתדל לעזור.

אל ההאנגר ביפו, בו שוכן היום בית מיומנה, הגענו ממש במקרה. פאינה, מנהלת המכירות שלנו, הציעה אותו. הוא היה אז מחסן ענק ונטוש כשפתחנו את הדלתות בפעם הראשונה חשבנו שנתעלף, המקום נראה קטסטרופה, הסרחון היה נוראי, אבל הגודל ממש התאים לנו. התלבשנו עליו ובכוחות משותפים הצלחנו לנקות אותו, לבנות את הבמה, להתקין חדרי איפור, שירותים, הגבהה לקהל, סידורי תאורה, אקוסטיקה, חשמל, אפילו בנינו תיקרה. כל מה שנדרש ב-21 יום! מבצע צבאי של ממש, בפיקודי.

להצגה הראשונה בהאנגר, רוזנקרנץ , הזמנו את כל צמרת הממשל והתרבות, אפילו רבין הגיע, אבל הייתה בעיה אחת: לא היה מזגן. בעזרת צבי זמיר נוצר קשר עם שדה התעופה ובאותו היום עוד נסעתי לשדה התעופה והבאתי משאית קירור למטוסים. כך  חנכנו את הבית החדש.

עכשיו היה לנו הכל: יש להקה ויש בית – אז יש משפחה!

לרכישת כרטיס לחצו כאן

לוח הצגות

הצגות קרובות:
שבת 22.12.2018 שעה 20:30