צבי זמיר

צבי זמיר

צבי זמיר

עריכה:  בינה אופק

אוגוסט 2008

בשבת אחת אחר הצהריים, בשעות המוקדשות לעיון בעיתוני יום ו', משכה את תשומת לבה של רנה רעייתי כתיבה המספרת על חבורת אנשי תיאטרון, שנתגבשה ברוסיה ערב עלייתם לישראל, השואפים להקים תיאטרון ושמו "גשר" בישראל. הכתיבה עוררה בנו סקרנות והערכה לאומץ לבם. קבוצה של שחקני תיאטרון ,סופרים ועיתונאים ישראלים, כבר יצרה מגע עם חברי "גשר". בין הישראליים ששמם נזכר בכתיבה, היה חברנו הסופר והעיתונאי חנוך ברטוב. שיחת הטלפון שקיימנו עם חנוך באותה שבת, יצרה את הקשר שלנו עם תיאטרון "גשר", קשר שנמשך 15 שנה.

בהמלצתו של חנוך הלכנו לצפות בהצגה שהעלה התיאטרון בבית יד לבנים ברחוב פנקס בתל-אביב. סלאבה מאלצב, שהיה מנכ"ל התיאטרון, נתן לנו שני כרטיסי הזמנה ורינה ואני צעדנו בצפייה, בסקרנות ובמתח לאולם. האולם היה מלא עד אפס מקום. העלו שלושה מחזות קצרים בשפה הרוסית, אנו נעזרנו בתרגום אלקטרוני לאוזניות. הבמה והאולם לא נועדו להעלאת הצגות, ומשום כך נבחרו כנראה המחזות הקצרים. הקהל, שהורכב ברובו מדוברי רוסית זה מקרוב באו, קיבל את השחקנים בתשואות ובחום.

לבקשתו של סלאבה, באתי למחרת למשרד התיאטרון, בקומת קרקע בבניין מגורים ברחוב שדרות רוטשילד. שם פגשתי את ז'ניה (יבגני אריה), המנהל האמנותי של "גשר" ואת סלאבה, מנכ"ל התיאטרון. השיחה נסבה על קשיי הקליטה. השניים היו ערים לקשיים של חבריהם, אולם דאגתם האמיתית הייתה לגורל התיאטרון.

"באנו למדינת ישראל כדי להקים תיאטרון. ראית במו עיניך את האולם בו הופענו אתמול. אנו זקוקים לאולם בתל-אביב, לארבעה-חמישה ימים בחודש. אנו מבקשים את אולם 'בית ציוני אמריקה'. עבודה סדירה של התיאטרון תקל על חברינו להתגבר על הקשיים, שהם מנת חלקם של העולים מברית המועצות..."

השיחה התארכה ועלו בה גם עניינים אחרים, אולם עניין אחד זכור לי כאילו נאמר עכשיו: האפשרות להקים תיאטרון איכותי בישראל, שייהנה מחירות בבחירת הרפרטואר, תיאטרון נועז ובלתי מתפשר – זה היה חלומם ערב עלייתם לישראל ואותו הם מבקשים להגשים.

אינני יודע כיצד הציג אותי חנוך ברטוב בפני סלאבה וז'ניה בפעם הראשונה, שעה שאמר להם כי רנה ואני מבקשים לחזות בהצגה שלהם. אני מניח שאמר להם כי הייתי ראש המוסד ואוכל לסייע לתיאטרון בקשרי עם הממסד. כאשר נסעתי לפגישתי הראשונה עם אנשי "גשר" הרהרתי בדברים, ומבלי משים עלתה בזיכרוני פגישה שהוזמנתי להשתתף בה בביתו של משה דיין, שאז, בשנת 1975, גרתי בשכנותו. הפגישה נקבעה לשבת אחר הצהריים, השתתפו בה כשישה אנשי צבא שבאו להאזין לדבריהם של קבוצת עולים שזה מקרוב הגיעו מברית המועצות. אלה היו מהעולים הראשונים, וביניהם מי שהיו פעילי עלייה בברית המועצות. דיין הקדים לפגישה סיור באוספו הארכיאולוגי, ולאחריו התיישבנו במעגל כיסאות. איני זוכר אם צורת הישיבה הייתה מקרית או מכוונת, אבל התערבנו זה בזה, ומימיני ומשמאלי ישבו שניים מן העולים. דיין הקדים דברים אחדים בענייני דיומא ואחר כך הציג את אנשי הצבא – שם ותפקיד: מוטי הוד, מפקד חיל האוויר לשעבר, שייקה גביש, אלוף פיקוד הדרום לשעבר, בהציגו אותי, אמר: "אלוף זמיר ראש המוסד". דיין הבחין כי האורחים לא הבינו בדיוק מה היה תפקידי, ואמר: "מוסד זה ק.ג.ב". שני העולים שישבו לצידי נעו באי-נוחות. כנראה שמק.ג.ב, גם אם הוא כחול-לבן, שומר נפשו ירחק. קיוויתי אז, בראשית היכרותנו, שחברי התיאטרון יראו בקשרי עם המוסד נכס ולא מכשול שיש להיזהר מפניו.

ההתרגשות שאחזה ברינה ובי לאחר ההצגה שראינו קודם השיחה והדברים ששמעתי מז'ניה וסלאבה, הצדיקו את התגייסותנו לעזרת "התיאטרון העולה". השגת אולם לתיאטרון הייתה מטרתי הראשונה.

פניתי לידידי שלמה להט (צ'יצ'), שהיה אז ראש עיריית תל-אביב. לבקשתו, הצטרפתי לדירקטוריון "קרן יהושע רבינוביץ', שעיקר פעילותה היה בנושאי תרבות ואמנות בעיר תל-אביב. צ'יצ' נענה לבקשתי. הישיבה, שהתקיימה בהשתתפות צ'יצ' ועוזריו, שענייני תיאטרון גשר היו בתחום סמכותם, נפתחה כדרכו של צ'יצ' בהומור. צ'יצ' הודה כי בבואו לישיבה עם "גשר" הוא לובש תכריכים, כי אין בהם כיסים. סיפרתי למשתתפים על הדרך בה הגעתי לתיאטרון, וסיפרתי על החוויה שחווינו רנה ואני בהצגה. חוויה זו עלתה בקנה אחד עם דברים אחרים שקראתי ושמעתי על "גשר". בסיום דברי אמרתי, שחלילה לנו להיכשל בקליטת עלייה בכלל ותיאטרון העולים במיוחד. למרות האווירה המסויגת משהו של הנוכחים, צ'יצ' הבטיח פתרון ואת הבטחתו קיים.

ז'ניה וסלאבה חשבו שניהם כי בראשית הדרך, יהווה קהל העולים דוברי הרוסית את עיקרו של הקהל. דעתי הייתה שונה. אמרתי להם כי העולים ייעשו במשך הזמן דוברי עברית, זו שפת הארץ והחיים בה והעולים ילמדו את שפתה. לעזרה של ממש מן המדינה יוכל התיאטרון לזכות, רק אם יהיה תיאטרון ציבורי כשאר התיאטראות הפעילים. ז'ניה וסלאבה חששו, כי התארגנות ציבורית תגרור בעקבותיה התערבות ציבורית שתפגע בחירותו האמנותית של התיאטרון. השיחה התארכה. נדמה היה לי שהצלחתי להרגיע את חששם מפני התערבות חיצונית. וכשחזרו ז'ניה וסלאבה מהתייעצות קצרה שערכו ביניהם, החליטו: "גשר" יהיה תיאטרון ציבורי.

לא יכולתי להיענות לבקשתם של סלאבה וז'ניה לשמש כיו"ר הדירקטוריון בגלל עיסוקיי האחרים ובעיקר משום שלא היו לי הידע והניסיון. מינויי והמינוי של עודד פלדמן לתפקיד יו"ר מועצת המנהלים אושרו בעל-פה ובכתב על ידי שרת התרבות, שולמית אלוני, וראש העיר, שלמה להט. הסכמתי לשמש יו"ר ההנהלה הציבורית וחבר מן המניין בדירקטוריון. בוקר אחד הגיע סלאבה, מנכ"ל התיאטרון, למשרדי במכון הנפט ובשורה בפיו: "מצאנו  אולם". "המציאה" הייתה מחסן בנמל יפו. לדבריו, מבנה המחסן יאפשר הקמת חדרי שחקנים ובמה, וכל זה בכוחות עצמם. ביקשתי את עודד פלדמן, שמונה ליו"ר מועצת המנהלים, לנסוע ולהתרשם מן המקום. אף כי המקום נראה רחוק מאידיאלי, לא ראינו סיכוי לאולם קבוע אחר בתוך פרק זמן סביר. היינו משוכנעים כי בנסיבות הקיימות – ללא אולם שיאפשר קיומן של הצגות מדי ערב לקהל של כ- 450 איש – יש חשש להמשך קיומו של "גשר". ההחלטה לאשר את הפרויקט במצבו  הכספי של התיאטרון נתגלגלה אלי בתוקף המינוי שהוענק לי כחבר ההנהלה והיו"ר של העמותה בתוקף.

בתוקף סמכויותינו הבאנו את המלצתנו בדבר הקמת האולם ביפו למוסדות גשר. ההמלצה נתקבלה. והכשרת המחסן לאולם תיאטרון החלה בתנופה.

העובדה של"גשר" יהיה אולם תיאטרון משלו, גרמה התרגשות רבה בקרב חברי התיאטרון שהתגייסו לעבודה באולם. הנהלת "גשר" החליטה להזמין להצגת הפתיחה באולם, קהל שיכלול חברי ממשלה, חברי כנסת, פקידים בכירים שהיה להם קשר לתיאטרון  ואת ראש עיריית תל אביב וחברי הנהלת העירייה. המחזה שנבחר לפתוח היה "רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים" מאת תום סטופרד. ההיענות להזמנה ונוכחותו הצפויה של ראש הממשלה, העניקו לגשר הכרה ציבורית מרגשת.

באולם החדש לא הייתה מערכת מיזוג אויר ראויה. האולם היה מקורה בפח, כשאר מחסני הנמל. לרוע המזל, ימים אחדים לפני חנוכת האולם, פקד את הארץ שרב והטמפרטורה באולם הייתה בלתי נסבלת. אנשי האחזקה של גשר לא מצאו דרך למזג את האולם. על פי תחזית מזג האוויר, החום עתיד היה להימשך. בצר להם צלצלו אליי החברים מ"גשר" ודיווחו על המצב שלא נמצא לו פתרון. בחינת האפשרויות השונות העלתה חרס. חששתי שדחייה או ביטול האירוע יגרמו לתיאטרון ולאוהדיו

מפח נפש. המערכת היחידה שהכרתי וחשבתי שתוכל לסייע, הייתה מערכת המיזוג המופעלת למיזוג מטוסי נוסעים בהמתנה בשדות תעופה. ידעתי שיש מערכת כזו בתעשייה האווירית. התקשרתי ליו"ר  התעשייה האווירית, רב-אלוף (מיל') צבי צור (צ'רה) וסיפרתי לו על הפחד שלא נוכל לקיים את המופע. צ'רה, אדם אחראי וחבר טוב, ביקש לברר אם מערכת המיזוג של התעשייה האווירית פעילה וניידת. תשובתו הייתה חיובית, אולם הסעתה ליפו כרוכה בתיאום עם המשטרה. בסופו של דבר, גם זה סודר. המוזמנים שבאו לערב הפתיחה, חלקו לתיאטרון שבחים על האולם המצונן. בדברי ציינתי את עזרתה של התעשייה האווירית. האירוע כולו זכה להערכה. הבמאי והשחקנים זכו לתשואות וקריאות התפעלות מן הקהל.

חנוכת האולם החדש, שעברה בהצלחה אמנותית וארגונית, הותירה אחריה שובל של התחייבויות כספיות לפירעון. עזרה כספית ואחרת הוגשה לתיאטרון משרת החינוך, שולמית אלוני, וממנכ"ל המשרד. הגעתי למשרד החינוך יחד עם סלאבה, ובתום שיחה ארוכה ומייגעת, שהתנהלה בנימה אוהדת, נמצאה דרך לסייע לתיאטרון, בתנאי שתקציב ההוצאות לפרטיו יידון בישיבות הדירקטוריון. קשייו הכלכליים של התיאטרון לא תמו, אולם החלטה על תוכנית עבודה איפשרה היערכות מראש.

כאמור, נבחרה ל"גשר" מועצת מנהלים. החברים נבחרו על ידי משרד החינוך ועיריית תל אביב. ציינתי כי המשימה הראשונה והחשובה העומדת בפנינו, היא לסייע לתיאטרון להיקלט כתיאטרון ציבורי בארץ. ראיתי חשיבות לכך, שבין חברי  המועצה יהיו בעלי ניסיון בתחומים הפיננסיים המשפטיים והניהוליים. הביקורת צריכה להיות מדריכה ומסייעת. הדגשתי באוזני חבריי את החשיבות הרבה שמייחסים ב"גשר" לחופש האמנותי. בקשתי להימנע ממתן עצות ומלהתערב בתחומים המקצועיים. התיאטרון יחליט על הרפרטואר ועל היישום הדרמתי.הפעילות התקציבית של "גשר", תהיה על פי הכללים הנהוגים במשרד החינוך.

עד מהרה הכרתי את חברי התיאטרון והתפתחו בינינו יחסי רעות. רנה ואני העדפנו פגישה עם "גשר" על פני כל אירוע אחר.ביליתי עמם גם בחזרות, כדי לחוות ביחד היווצרותו של מחזה חדש. היו אלה מפגשי הזדהות עם התיאטרון ועם דרכו האמנותית. זכורה לי ישיבת הנהלה, שדנה בהפקתו של המחזה "אדם בן כלב", על פי ספרו של יורם קניוק. הדיון לא נסב על הבחירה הרפרטוארית- נושא זה היה נתון להחלטת "גשר". למעשה, להכרעתו של ז'ניה, המנהל האמנותי הנפלא של התיאטרון, אלא על הדרישות הכספיות הכרוכות בהפקתו. ז'ניה עמד על כך שהמחזה יוצג באוהל קרקס. את זה ניתן היה לרכוש באחד הקיבוצים, אך מחירו של האוהל ייקר את ההפקה במידה ניכרת, וזאת בהתחשב בעובדה שהאוהל יהיה "אבזר במה" שישמש אך ורק במחזה הזה. חסרון נוסף ומשמעותי היה גם במספר המקומות הקטן באוהל, מה שעתיד לצמצם במידה רבה את ההכנסות.

בשעתו, קראתי את הספר ולא הצלחתי להבין איך ז'ניה יעבד אותו למחזה. בסיום הישיבה אמרתי, כי איני בא לערער או להעיר על הבחירה. אף כי במעמקי לבי קיוויתי שגשר יפיק מחזה מאוצר הקלאסיקה הרוסית, תחום שבו אין לו, ל"גשר", מתחרים. על כל פנים, שבתי והדגשתי באוזניהם, כי עלינו להיערך לכך, "שאדם בן כלב" יכלה את רובו של תקציב ההפקה. החלטה נפלה, וכל אחד מחברי ההנהלה עמס על כתפיו את תוצאת החלטה זו.

המחזה "אדם בן כלב" זכה להצלחה בארץ ובחו"ל, והוא מוצג מדי שנה בכיכר המרוצפת בקדמת מוזיאון תל אביב באוהל הקרקס, שאינו מכיל מספר גדול של צופים ואינו מכסה את עלות ההצגה. אבל "גשר" חוזר ומקיים מדי שנה הלכה למעשה את החובה "לזכור ולא לשכוח". כיו"ר העמותה הציבורית של התיאטרון, אני גאה בתיאטרון ובפועלו.

אקצר ולא אסקור את המפגשים שהתקיימו בין התיאטרון ואנשי העירייה. אציין רק כי עזרתם הכספית והאחרת ראויה לכל שבח ותודה. גולת הכותרת הייתה, ללא ספק, הענקת אולם "נגה" לתיאטרון "גשר". קודם לכן נמצא, בסיועו של צ'יצ', פתרון זמני - יומיים-שלושה בשבוע באולם תיאטרון נוה צדק. אבל התיאטרון היה זקוק לאולם-בית. ראש העיר דאז, רוני מילוא, חיפש אולם תיאטרון קבוע ובלעדי ל"גשר". הרעיון להעמיד לרשות "גשר" את אולם הקאמרי ברחוב נחמני בתל אביב, נתקל בהתנגדות דיירי הסביבה. האולם שימש בינתיים מקום לחזרות על מחזות חדשים. את אולם "נוגה", משאת נפשו של התיאטרון, העניק ראש העיר רון חולדאי "לגשר", שהפך להיות תיאטרון שיש לו בית.

מנהג היה בתיאטרון, לחגוג אירועים "משפחתיים" של "גשר", בתום ההצגה. אלה היו מפגשים מאוד חביבים עלי ועל רנה, ונהגנו לבוא גם כאשר המחזה הסתיים בשעה מאוחרת. השיחה עם המתכנסים, דבריו של ז'ניה ושל המנכ"ל אורי לוי על הנעשה בתיאטרון ועל התוכניות הצפויות בעתיד, היו חשובים לגיבושה של החבורה. התפריט במפגשים היה מגוון, והוכתב על ידי הוודקה, המשקה המועדף על ידי החבורה. מפגש כזה התקיים בסיומה של אחת ההצגות של "אדם בן כלב", שהוצג באוהל הקרקס על המשטח המרוצף בקדמת מוזיאון תל אביב. התיאטרון גילה שמלאו לי שמונים שנה, והוזמנתי עם בני משפחתי לחגיגה. ז'ניה ואורי אמרו דברים חמים על פעילותי ב"גשר". התמונה שקיבלתי מתוך ההצגה "כפר", תלויה בביתי לנגד עיניי. החגיגה הזו, בצילו של אוהל הקרקס, עודה זכורה לבני משפחתי ולי.

בשנת 2004 או 2005, הוזמן "גשר" לפסטיבל  בעיר לודז' שבפולין. בפסטיבל השתתפו תיאטראות מרוסיה, פולין, גרמניה ו"גשר" מישראל. העיר לודז' היא עיר הולדתי, ובני משפחות הוריי אבדו בה בשואה. ביקשתי להצטרף לנסיעת התיאטרון ללודז'. הצלחתי ללקט רסיסי מידע על חלק מבני משפחתי שלא הכרתי ואת הקורות אותם יצאתי לבקש. הסתייעתי במורה דרך יהודי שעודנו חי בעיר. אמי, זיכרונה עדן, בדמעות בעיניה, 75 שנים לאחר פרידתה ממשפחתה וממשפחת אבי, זכרה עדיין  את כתובות מגוריהם. מסע השורשים הפרטי שלי השתלב במסעו של "גשר" לעיר, בה עתיד היה התיאטרון להעלות את ההצגה "אדם בן כלב".

אוהל הקרקס הוקם על משטח רחב ידיים, שהיה חלק מן הגטו. מיקומו של האוהל על אדמת הגטו, עורר קשיים תקשורתיים מסוימים, אולם גרם לנו התרגשות גדולה. מי יודע מה היה על פיסת הקרקע עליה הוקם האוהל? לפנות ערב התכנסו המוזמנים המכובדים ליד הכניסה לאוהל. בלבי אמרתי שהקמת האוהל על האדמה רווית המכאוב והדם של גטו לודז', איננה עניין מקרי או בחירה של תפאורה. זו האמת כולה. כך חוזר ומקיים תיאטרון "גשר" בדבקות את המצווה "לזכור ולא לשכוח".

אחרי מילות נימוסין אחדות שהחלפתי עם האישים הנכבדים שהוזמנו להצגת הבכורה, תפסתי את מקומי באוהל. בחרתי במקום ממנו אוכל לראות את פני המוזמנים. ראיתי את המחזה פעמים אחדות כשאני מלווה אורחים שהוזמנו לתיאטרון. הפעם הייתי מתוח ודרוך, כי ביומיים שקדמו לכך הסתובבתי בגטו ובבית הקברות. ההצגה נפתחת בהופעתו התמירה של סשה דמידוב, העולה בתלבושת הדורה של קצין  נאצי ומשמיע דברים בגרמנית. הבטתי בפני האורחים. הם ישבו קפואים במקומותיהם. המתח בפני האורחים לא רפה. הקטע בהצגה, בו צועדת קבוצת היהודים בלבוש הפסים של מחנות הריכוז, הופעתם מביעה את חרדתם והם נתמכים זה בזה, ולצידם עומד הקצין הנאצי במדיו המגוהצים, מחייך בהנאה למראה ההצגה שהוא מביים באוהל הקרקס – אלה הותירו את האורחים, רוסים וגרמנים – בהלם. מבלי משים נזכרתי באותה ישיבה שהתקיימה בהנהלת "גשר" ובה הועלה הרעיון להמחיז את ספרו של יורם קניוק, ידידי, ונזכרתי במחשבותיי שלי, שבראשית דרכו של התיאטרון בארץ, ראוי שיעלה הצגה מן הקלאסיקה הרוסית. שמחתי על דבריי אז לחברי ההנהלה מטעם משרד החינוך ועיריית תל אביב, כי בחירת הרפרטואר של  "גשר" תיעשה על ידי "גשר".

תיאטרון "גשר" הגיע לישראל כשהוא מחולק לשתי קבוצות: הקבוצה המנהלתית, שבראשה עומד המנכ"ל, האחראי על המערכת התקציבית; הקבוצה השנייה כוללת את השחקנים ועובדי הבמה – הגוף האמנותי היוצר. בראש קבוצה זו עומד המנהל האמנותי, ז'ניה, שרבים מן השחקנים באו איתו לארץ על מנת להקים את התיאטרון. שתי קבוצות אלה היו שני צדדיו של המטבע, ופעילותם ההרמונית והמתואמת הייתה הכרחית לתפקודו של "גשר". לדאבוני, כבר מן ההתחלה, ראיתי כי מערכת זו אינה יעילה די הצורך. אף על פי כן, נמנעתי מנקיטת עמדה נחרצת. כשם שתיאטרון "גשר" חשש מפני פגיעה בחירותו האמנותית, כך חשש מפני התערבות במערכת הניהולית. כמה מחברי במועצת המנהלים חלקו על מדיניות אי ההתערבות שלי בענייניו הפנימיים של התיאטרון. האמנתי שעלינו לסייע ל"גשר" ללמוד את הארץ, את לשונה, אנשיה, חוקיה ומנהגיה. האמנתי כי מה שצריך להשתנות, ישתנה ויתייעל בתהליך היקלטותם. הייתי ער גם לעובדה, שאנשי התיאטרון אינם משתפים אותנו בחילוקי הדעות הפנימיים של התיאטרון. נחשבנו עדיין "חיצוניים".

והנה, פרץ משבר בין שני חלקיו של התיאטרון. משבר שהיינו מכנים היום "קיומי". העימות נבע מתחושת אפליה ואי צדק של קבוצה אחת. לא ידעתי אז ואיני יודע היום מה מבין העובדות נכון ומה מופרך, אבל המשבר הזה סיפק הזדמנות לשינוי מבני מהותי, שימנע משברים מסוג זה בעתיד. אחרי שיחה גלויה וממושכת עם ז'ניה הוא קיבל את דעתי, כי דווקא בעיתות משבר בתיאטרון, ההחלטות חייבות להתקבל על ידי אישיות אחת, הרואה את טובת התיאטרון כולו לנגד עיניה. המלצתי כי יקבל על עצמו את ניהול "גשר", ומעתה יהיה מנכ"ל התיאטרון כפוף לו וישחרר אותו מן הנושאים הארגוניים. סלאבה דחה את השינוי המוצע, והתפטרותו לוותה ברגשות קשים של חלק מחברי התיאטרון. קיבלתי עצומה חתומה על ידי רבים, שחששו מן השינוי המוצע. הזמנתי את חברי התיאטרון לשיחה בביתי בצהלה, שיחה שנמשכה עד שעות הערב המאוחרות, בסופה קיבלו החברים את עמדותינו, שלי ושל עודד פלדמן, ואורי לוי מונה למנכ"ל "גשר". השתלבותו המוצלחת של אורי לוי בתיאטרון ושיתוף הפעולה עם ז'ניה, פעלו רבות לטובת "גשר". 

 

צילום: יעל צור

לרכישת כרטיס לחצו כאן

לוח הצגות

הצגות קרובות:
יום ה' 18.01.2018 שעה 20:00