עודד פלדמן

עודד פלדמן

עודד פלדמן

כתיבה: טלילה בן-זכאי

עריכה: דניאלה בן-יעקב

יוני 2008

 

בדצמבר 1990, עם סיום כהונתי כמנכ"ל התיאטרון ה"קאמרי", נתמניתי למנכ"ל העיתון "מעריב". יום אחד, התאריך אינו זכור לי, הוזמנתי לפגישה בביתו של שלמה להט, הוא צ'יץ', אז ראש עיריית תל-אביב-יפו. בפגישה נכח גם ד"ר דוד אלכסנדר. אלכסנדר אמר לי שלתיאטרון "גשר", שהחל לא מכבר להופיע בישראל ברוסית, יש בעיות, והוא מבקש ממני לברר את הנושא ולעזור.

יצאתי לבדוק את השטח, והתברר לי מיד שאין לתיאטרון מוסדות מאורגנים כמקובל בארץ, וחבריו פעלו בדרך שהורגלו לה ברוסיה. הצעתי לצ'יץ' להקים לתיאטרון ועד מנהל והנהלה ציבורית שתתן לו גיבוי. הוא מצדו הציע לי את תפקיד היו"ר של שתי הפונקציות הללו, אך אני חשבתי שטוב יותר להפריד בין הרשויות.

מאחר שידעתי שאחד האנשים הנערצים על צ'יץ' הוא חברו צבי זמיר, לשעבר ראש ה"מוסד", הצעתי לגייס אותו לתפקיד יו"ר ההנהלה הציבורית. להט טלפן לצביקה, שלא הבין בדיוק את מהות התפקיד, אבל היה מוכן ללא היסוס לעשות כל אשר לאל ידו לעזור בקליטת האמנים העולים מרוסיה. כך הוקמו מוסדות התיאטרון החדש, עם אנשים טובים שהיו מוכנים לעזור וחלקם נותרו בתפקידיהם עד היום. זו הייתה תקופה שבה חיבק הציבור בשמחה את העלייה מבריה"מ לשעבר, והכל פעל למען התיאטרון.

עד אז לא פגשתי את אנשי התיאטרון עצמם. כשפגשתי לבסוף את צמד המנהלים: סלאבה מאלצב וייבגני אריה, התרשמתי שיש ביניהם מתחים, ושכל אחד מהם חושב שהשני צריך להיות כפוף לו. נדמה לי שסלאבה לא אהב את הרעיון ששמו לו יו"ר חיצוני, אבל הבין שבלעדינו לא יוכל התיאטרון להתקיים, אז התפשר.

הקשרים האישיים והמקצועיים שהביא לעניין כל אחד מאתנו יצרו ל"גשר" אקלים אוהד, ותרמו לאנשיו יידע שעזר להם ללמוד לשחות במים הציבוריים. כך נוצרה מסגרת שאיפשרה לתיאטרון לתפקד. כל זאת, כמובן, על בסיס העבודה האמנותית הנפלאה שלהם. כשהיה לתיאטרון מחסור בכסף, לא היססתי לתת לבנק "דיסקונט" ערבויות אישיות בשבילו, לא פעם ולא פעמיים.

למען האמת, לא חשבתי שהם יחזיקו מעמד וייהפכו לתיאטרון מוביל בארץ. ניסיונות דומים משנים קודמות הסתכמו בהעלאת הצגות ספורות בהונגרית, ברומנית, וכו'. חשבתי שאנשי "גשר" ישתלבו אחרי זמן קצר בתיאטרונים הגדולים, במיוחד ב"הבימה", אבל הם פעלו נכון בכך שמהר מאוד עברו לשחק בעברית. זה היה מאמץ אדיר, אבל הם עמדו בו.

אחת הבעיות הקשות ביותר הייתה העובדה שלתיאטרון לא היה אולם. אין אפשרות לנהל תיאטרון רפרטוארי רציני בלי אולם לחזרות ולהצגות. בהתחלה הם נדדו בין האולמות שניתן היה לשכור בתל-אביב, אבל זה לא פתר את הבעיה. אז נזדמנה האפשרות לקבל את ה"האנגאר" ביפו העתיקה. כל מי שניסה לבנות או לשפץ משהו בעיר יודע בכמה אישורים זה כרוך, ואיך הסחבת יכולה לייאש. רוני מילוא כבר כיהן אז כראש העירייה. ביקשתי ממנו לזמן לפגישה את כל ראשי המחלקות שהייתה להם נגיעה לעניין, ובאותו בוקר נחתמו כל ההסכמים והרשיון ניתן. ראוי לציין שאת כל העבודה הטכנית עשו אנשי "גשר" במו ידיהם. פשוט עבדו יום ולילה והקימו תיאטרון.

בשלב זה חסר ל"גשר" מיזוג אוויר. צבי זמיר, שכל פקודיו מכל התקופות נענו תמיד לכל בקשה שלו, על אחת כמה וכמה כשמדובר בקליטת עלייה, הצליח לגייס ציוד מהתעשייה האווירית וכך גם מיזוג היה לתיאטרון.

אחד הרגעים המרגשים שהתרחשו ב"האנגאר" היה טקס הנישואים של סשה דמידוב ורעייתו סוויטה, ושל נטשה ויטולביץ ובעלה גד מנור, לאחר שדוד אלכסנדר הכין אותם לגיור. אגב, גם כאן בלי צביקה זמיר לא היה "סופטוב", כי הרבנות הערימה עליהם קשיים, וצביקה גייס רב צבאי – גם הוא מפקודיו – שהשלים את המלאכה!

צילום: דניאל צ'צ'יק

לרכישת כרטיס לחצו כאן

לוח הצגות

הצגות קרובות:
יום ה' 28.06.2018 שעה 20:00