סרגיי נוביצקי

סרגיי נוביצקי

סרגיי נוביצקי

כתיבה: טלילה בן –זכאי

עריכה:  דניאלה בן-יעקב

דצמבר 2008

נולדתי בקייב, בהשכלתי אני מעצב, ולפני שעליתי ארצה עבדתי במקצוע בתחומים שונים, כולל תיאטרון. למרות שהורי יהודים לא קיבלתי שום חינוך יהודי. למען האמת, גם מילה בעברית לא שמעתי. כבר בגיל 15-16 ידעתי שאני לא רוצה להמשיך לחיות באוקראינה והמחשבות על יציאה משם עלו מפעם לפעם. הייתה גם מחשבה על אמריקה, שחלק מבני המשפחה הרחבה שלנו עברו לשם, אך בסופו של דבר, ב-1989 התחלנו, אשתי, אני, בתנו בת החמש ועוד בני משפחה בהליכים לקראת העלייה לישראל.

הגענו לירושלים בחורף 1990, לפני גל העלייה הגדול, והיה שם קר מאוד. קיבלנו דירה גדולה וריקה בגילה, בין תושבים ערבים לתושבים חרדים, ולא בדיוק הבנו מה אנחנו עושים שם.

נרשמנו לאולפן אבל עזבתי אחרי כשבוע כי הבנתי שאני חייב לחפש עבודה. מצאתי איזה קבלן שיפוצים שקיבל אותי לעבודה ושילם לי. אני לא זוכר הרבה מהתקופה ההיא כי הייתי במצב של הלם. הכול היה שונה. גם העבודה. לא היו תוכניות, אלא רק אלתורים.

הכול השתנה כשחברת ילדות של אשתי הזמינה אותנו לתל-אביב. כאן גילינו עיר יפה ודינמית והרבה אנשים כלבבנו. החלטנו שאנו עוזבים את ירושלים ועוברים לתל-אביב.

השארנו את הילדה אצל ההורים והגענו לתל-אביב בחוסר כל ובלי שום הבטחה לעבודה. אבל  תוך זמן קצר חברים היפנו אותנו לסימון רוגובסקי מנהל הייצור של תיאטרון "הבימה", ששידך ביני לבין איציק בוצר עושה התפאורות שקיבל אותי וגם את אנטון רומנובסקי ז"ל לעבודה אצלו. הוא עבד בשביל תיאטרונים ובשביל חברות סרטים. נסענו איתו ברחבי הארץ והכול נראה מבטיח, אלא שאז פרצה מלחמת המפרץ הראשונה, האמריקנים שהוא עבד בשבילם התקפלו, הוא נאלץ להפסיק לעבוד ואנחנו נשארנו תלויים באוויר.

זו הייתה בשבילי תקופה קשה ביותר. נאלצתי איכשהו לשרוד. בלילה הייתי רוחץ כלים בפאב של נהגי המוניות ברחוב גורדון תמורת 20 שקלים ובבוקר הולך לשוק הכרמל לקנות אוכל למשפחה. הבן שלי לא מאמין לי כשאני מספר לו את זה היום. הוא אומר: בשביל 20 שקל אני לא הייתי קם מהמיטה... באותה תקופה אשתי טיפלה באישה זקנה ויצאה מביתה רק לשעות הלימודים באולפן. בית של ממש לא ניהלנו.

היו כמה חודשים קשים ואני מודה שלא פעם שאלתי את עצמי בשביל מה הייתי צריך את כל זה, והאם לא גרמתי עוול למשפחתי בכך שהבאתי אותה הנה?

אבל יום אחד קיבלתי טלפון מרומן קבטנר שסיפר לי על קבוצת שחקנים שמתכוונת להקים תיאטרון ברוסית. אם זה מעניין אותי, אמר, שאבוא מחר בבוקר למשרד בשדרות רוטשילד לראיון עבודה. כמובן שהלכתי. פגשתי עוד כמאה איש שחיפשו עבודה. רובם נראו לי מיד לא מתאימים. ליד השולחן ישבו רומן קבטנר, יורי סוכנוב וסלאבה מאלצב והם ששוחחו איתי

בתום השיחה הם קבעו שאני מתאים להם והודיעו לי שאם אני מעוניין אני צריך להתחיל לעבוד כבר מחר. כמוני נבחרו גם אנטון רומנובסקי והתאורן מישה צרביינסקי. אמרו לי שבחצר הבניין יש איזה כוך קטן שעלינו להפוך אותו למחסן עבודה. לא היה שם דבר, שום כלי עבודה. הבאנו מהבית כל מה שיכולנו ובנינו מדפים. בינתיים החלו החזרות על "רוזנקרנץ" ואנחנו נתבקשנו להכין את התפאורה. ייבגני אריה אמנם ביים את ההצגה גם במוסקבה, אבל ההצגה בארץ לא הייתה העתק מדויק של קודמתה, ותנאי הבמה היו שונים לחלוטין, כך שלא עבדנו על פי תוכניות מדויקות אלא על פי שרטוטים שחייבו מדי פעם תיקונים.

אבל אז כבר החלה ההתלהבות של החברים לדבוק גם בנו. אנטון ואני חשנו בעוצמה של העשייה והאמנו שנגיע לאן שצריך להגיע וידענו שאנחנו הולכים להיות שותפים למשהו יוצא דופן. עבדנו בלי חשבון, ימים ולילות. אנשי "הבימה" שמצד אחד מאוד עזרו לנו בעצם העובדה שאפשרו לנו להשלים את התפאורה בסדנה של שמעון, די לגלגו על דרך העבודה שלנו. אין ספק שהיה פער מנטלי עצום בינינו לבינם. אבל בסופו של דבר, כשההצגה עלתה, התוצאה דיברה בשביל עצמה. את ההתרגשות שאחזה בכולנו בלילה הראשון קשה לתאר במלים!

וכך נכנסנו לעבודה סדירה, הצגה אחרי הצגה. לי אישית היה קצת קשה להתרגל לכך, הייתי רגיל להיות עצמאי, לקבוע לעצמי את עומס העבודה, וזה בהחלט גרר התלבטויות. כשנסענו ב-1992 לניו יורק החלטתי לבדוק שם את השטח,אבל מהר מאד גיליתי שניו-יורק לא מחכה לי. חזרתי הביתה בהחלטה שלא נזוז מכאן.

מה שחיזק אותי יותר מכל הייתה העובדה שבשנת 1993 גוייסתי לצה"ל ומאז אני "מורעל". כל השנים שרתתי במילואים, ולאחר גיל 40 המשכתי בזה בהתנדבות. אני חושב שקבוצת הגיל שלי שממשיכה לשרת בהתנדבות תורמת המון לצבא. יכול להיות שעשו לי שטיפת מוח בלי שהרגשתי...

לרכישת כרטיס לחצו כאן

לוח הצגות

הצגות קרובות:
יום ב' 17.12.2018 שעה 20:00