סלאבה מלצב

סלאבה מלצב

סלאבה מלצב

כתיבה: בלה אלמוג

עריכה:  גבי שטרסמן 

אפריל 2008

בשנים האחרונות שלי ברוסיה, הייתי מנכ"ל של תיאטרון אוונגרדי במוסקבה, תיאטרון נסיוני, שבו פעלה קבוצה של במאים צעירים. התיאטרון העלההפקות תיאטרוןשונות ורבות, תחת גג אחד. כל במאי עבד עם  קבוצת שחקנים. המחזות לא היו דווקא של כותבים רוסיים, אלא יצירות של כותבים מכל העולם - מחזות קלאסיים ומודרניים, שהועלו לפי תפיסות חדשות. מה שהיה חשוב זה, שההפקה תהיה מעניינת ואוונגרדית.

עוד קודם לכן כיהנתי בכל מיני תפקידים, בתיאטרונים שונים: הייתי סטטיסט, תקופה מסויימת הייתי שחקן, הייתי עוזר במאי, במאי,  ולבסוף - מנהל תיאטרון. לפני ה"גלסנוסט" – תקופת הפתיחות בשלהי שלטונו של גורבאצ'וב בברית המועצות - גם עבדתי תקופה קצרה במכון "ההיסטוריה של האמנות" במוסקבה. בקיצור, עבדתי כמעט בכל התפקידים הקיימים בתיאטרון, אבל מרגע שהתחיל ה"גלסנוסט", בחרתי בתפקיד ניהולי, מפני שהתקופה זימנה לנו הרבה אפשרויות. הייתה הרגשה, שהמדינה רוצה לעזור לצעירים. משהו חדש היה באוויר. היה לנו קהל גדול והאולמות היו מלאים.

חברים האמינו שיש לי כוח להרים דברים ושיש לי אפשרויות. עם זאת הרגשתי, שהרבה מהשינויים היו רק קוסמטיקה. המבנה נשאר כמו שהיה, כל הפקידים היו כפי שהיו. אומנם הורגש יותר חופש יצירה, אבל שיטת הפרוטקציה נשארה כשהייתה.

אחת האפשרויות שעמדו לפני הייתה לעזוב את רוסיה, ולהגר למדינה אחרת. היה לי קשר טוב עם צרפת ועם אמריקה. הייתי די מקצועי והיה לי שם טוב. היום אני בן 53. אבל אז הייתי עדיין די צעיר, בן 33-32, והתחלתי לחשוב לעזוב את רוסיה. חתמתי חוזהעם תיאטרוןצרפתי, על הקמת בית-ספר צ'כובי לשחקנים, והתחלתי גם מו"מ עם האמריקנים, לתפקידים מגוונים, בעיקר בניהול בית-ספר וסדנאות בימוי.  והנה, בעוד אני בצרפת, קיבלתי הזמנה מחברי הטוב, ייבגניי (ז'ניה) אריה, שגם הוא כבר חשב אז לעזוב את רוסיה. אומנם, עד אז לא עבדנו ביחד, אבל היינו בקשרים טובים (בתיאטרון שבו הייתי מנכ"ל - היה ייבגניי חבר בועדה אמנותית שלנו).

לא היינו ציונים. ידענו שבישראל המצב קשה, שהארץ לא קלה, שזהו המזרח התיכון, שיש מלחמות, וגם שמענו מחברים רוסיים, שיהודים רבים יוצאים ישר לאמריקה ולא רוצים לעלות לישראל. ידענו שהסוכנות לא מספרת לעולים הפוטנציאלים את האמת, שמידע רב הוא בסך-הכל תעמולה - בנושאי חינוך, עבודה ודיור. לא היינו כל-כך תמימים. ידענו, שאיש לא מחכה לנו בישראל.

למרות זאת, חזרתי מפאריס למוסקבה, וייבגניי הציע לי לנסוע לישראל. עוד קודם לכן חבר שלח לו הזמנה. והוא ביקר במשך שבוע בישראל, פגש אנשים רבים (ביניהם את נתן שרנסקי), מצא שקיים פורום ציוני, ושכל אלה רוצים לעזור בהקמת מרכז-תרבות רוסי. הם לא היו מעוניינים כל-כך בתיאטרון, אבל בתוך מרכז-תרבות רוסי, אפשר היה לחשוב גם על הקמת תיאטרון.

השנה הייתה 1989-1990. ז'ניה האמין ביכולות האירגון והניהול שלי. גם אם לא היה לנו רעיון מדוייק, ידענו שמדובר בתרבות, והייתה בנו התלהבות והרגשה שבישראל אפשר לעשות נסיון מעניין. החלטנו שצריך לנסוע לישראל, בעיקר כאשר נתן שרנסקי, שהיה אז יו"ר הפורום הציוני, אמר: "בואו! אנחנו נעזור לכם!". 

הכרנו כמה שחקנים שכבר רצו לעזוב את רוסיה, כמו  דודינה, סשה דמידוב, נטשה מנור, קנייבסקי, ומישה קוזקוב, שרצו לעלות ארצה וחיפשו דרכים לעבוד במקצוע. צילצלתי לשרנסקי, ותוך יומיים סידרו לי אשרה לארץ. עברית לא ידעתי אז - והפגישה הראשונה עם ישראל הייתה מוזרה ונוראה. הגעתי לירושלים באחת בלילה -  והכל היה חשוך. אין חיים בירושלים בלילה. העיר מתה. לא הצלחתי אפילו לשתות כוס קפה. סוף יוני, חם, חושך. לא ישנתי כל הלילה.

הפגישה הראשונה שלי בארץ הייתה עם בן ציון תומר, מחזאי, סופר ואיש תיאטרון, דובר רוסית, והוא עזר לי לקשור קשרים עם עולם התיאטרון בתל-אביב, עםחנוך ברטוב, עם שמוליק עומר, עם אריה הראל (מנהל ב"ח איכילוב, שהיה בעבר שגריר ברוסיה) ועם דוד אלכסנדר.חנוך ברטובקישר אותי גם עם אבנר שלו. אלה היו הקשרים שלי בשבוע הראשון שלי בישראל. שמוליק עומר קישר אותי עם ציפי פינס, שניהלה אז את תיאטרון באר-שבע, ועם עודד קוטלר, שהיה אז בתיאטרון חיפה. וכך, תוך שבוע,  הכרתי הרבה אנשי תיאטרון, אנשים טובים, שנתנו לי חומר על התיאטראות שלהם. שמוליק עומר הכניס אותי לכל המשרדים של "הבימה", הסביר לי איך עובדת ההנהלה, הגזברות, ההכנסות, ההוצאות, התקציבים, ומה לצפות מעזרה מהממשלה. בדקתי הכל.

אמרתי לעצמי, שיש בסיס להקים תיאטרון, גם אם מי שפעלו לפנינו – לא פעלו נכון. אבל מצאתי שיש פוטנציאל ויש קהל, לאו דווקא רוסי, אלא קהל אירופי, שאוהב תיאטרון. יש מקום לתיאטרון, שיעבוד כאנסמבל, שיהיה תיאטרון רפרטוארי , שיעבוד בכיוון יותר רוסי, יותר אמנותי. ולמרות שהציעו לי להקים תיאטרון בירושלים ("כי אקבל תקציבים"), ידעתי, שתיאטרון צריך להקים במקום שיש חיים תיאטרליים תוססים, וזו הייתה צריכה להיות תל-אביב.

בתל-אביב מצאתי את אולם נחמני, שהיה אז סגור, אבל מצאתי פתח, נכנסתי וצילמתי את המקום, וידעתי: כאן אני רוצה שיהיה התיאטרון שלנו. פתחתי מחברת קטנה והתחלתי לכתוב איך צריך להיות התיאטרון, מי צריך להיות בהנהלה, איך צריך לעבוד. בתיאוריה הרי כבר היו לנו כמה שחקנים מרוסיה. צילצלתי לז'ניה ואמרתי לו: "אני חושב שיש עתיד". הייתה הרגשה, שכולם רוצים, אבל לא יודעים איך להתחיל, וקצת מפחדים.

חזרתי לרוסיה עם רעיון: לפני שמתחילים להפיק הצגות, צריך לערוך הצגה, אירוע חד-פעמי, חגיגי, בתל-אביב ובירושלים, ולהציג את הקבוצה, את השחקנים, את היכולת שלנו ואת הבמאי שלנו. אבל הייתי זקוק ל-50 אלף דולר. פניתי לשרנסקי ואמרתי לו שנכין את המופע במוסקבה ונבוא מוכנים להצגה. מי שירצה יוכל לחזור לרוסיה לסיים עניינים, כי לא מוכרחים לעשות עלייה בבת אחת, מי שרוצה ישאר. מי שלא ירצה – יחזור לרוסיה.

שרנסקי אישר את הסכום. 50 אלף דולר לניסוי לא היו הרבה כסף, וכולם חשבו שזה רעיון טוב.

למרות שהיו לי התחייבויות בצרפת, עשיתי מיד תוכנית למופע המייצג הזה. ריכזתי קבוצה, מתיאטראות שונים, דיברתי עם השחקנים, חיפשתי מנהל, וכבר היו לנו רעיונות מה נציג. ידענו מה כל שחקן מסוגל לעשות. ב-18 באוקטובר 1990 הגעתי לישראל, והתחלתי לעבוד על התוכנית באופן רציני. השחקנים עוד לא היו פה. התקשרתיעם  רומןקבטנר  שהיה ברוסיה במאי של תיאטרון מוסיקלי ובארץ עבד בעירייה, שכרתי אותו כמנהל אירגוני, קיבלנו כסף משרנסקי, שכרנו חדרים במלון, שמוליקעומר נתןלנו את ה"בימרתף". רצינו לעשות מופע פתוח לקהל. אבל לא רציתי שנופיע באולם גדול.ציפי פינסנתנה לנו אולם בבאר-שבע, עודדקוטלר נתןלנו עזרה – כולם עזרו. בירושלים קיבלנו את אולם רבקה קראון.

עשינו פירסום והתחלנו למכור כרטיסים. המטרה שלנו הייתה למכור מספר מינימלי של כרטיסים. ז'ניה הגיע שבוע לפני המופע. ובשבוע אחד הרמנו תוכנית של שעתיים-וחצי - שלוש. אנחנו הרי מקצוענים, יודעים מה לעשות. התוכנית הייתה מגוונת, כתבנו קטעי קישור, בנינו סיפור מסגרת למופע. היה לנו אפילו כבר שם לתיאטרון: "גשרון", וכשהיינו צריכים לשלוח את הטקסט להדפסה, חנוך בר-טוב או בן ציון תומר אמרו לנו, שבעברית "גשרון" זה לא רק במשמעות של נחמד (כמו ברוסית), ושזה לא שם טוב ולא רציני לתיאטרון. 

היו גם שחקנים ובימאים רוסיים ותיקים בארץ, שניסו לרפות את ידינו, ושאלו: מה אתם כבר יכולים לעשות? אתם לא יודעים עברית. עניתי להם, שלא לדעת עברית זו מחלה שעוברת מהר מאוד, כמו שפעת. אבל אם בן אדם הוא טיפש או שאין לו יכולת – זה לכל החיים.

מצאתי באוניברסיטה העברית בירושלים סטודנט רוסי, שעבד אצלי בתיאטרון ברוסיה. הוא תירגם עבורי כל מה שהייתי צריך - במחיר זול. היה הולך לידי כל הזמן, ומתרגם. בינתיים למדתי ארבע מלים: "למה לא?" ו"יהיה בסדר". וידעתי: כאשר אתה שומע סימן שאלה בסוף משפט אתה צריך לאמר: "למה לא?" וכשאין סימן שאלה בסוף משפט, אתה אומר: "יהיה בסדר". כך עשיתי רושם שאני יודע עברית.

בקיצור, ז'ניה, אני וקטיה, ישבנו כל הלילה כדי להחליט על השם. לי, למשל, הפריע מאוד שיש הוצאה-לאור של ספרים ברוסית, ששמה "גשר". וגם הפריע לי שהשם יותר מדי קצר וחד. רציתי משהו יותר עדין כמו "קשת" (בשמים) אבל עם "קשת" הייתה בעייה: יש רשת לניקוי-יבש ששמה "קשת" וזה לא נשמע טוב שלשם התיאטרון שלנו תהיה אסוציאציה עם רשת לניקוי יבש. בלי ברירה החלטנו אפוא על "גשר".

המופע הראשון שלנו היה ב"בימרתף". 140 מקומות. קבענו מחיר די זול לכרטיסים, והדפסנו עשרת אלפים פליירים, עשרות כרזות, ופירסמנו מודעות גדולות בעיתונות הרוסית. הרוסים היותר ותיקים שהיו כאן, הכירו כמה שמות של שחקנים, כמו מיכאל קוזקוב, שהיה כוכב גדול ברוסיה. וכך קרה, שביום ההופעה בתל-אביב, אי-אפשר היה להשיג, אף לא כרטיס אחד. מחוץ לתיאטרון עמדו עשרות אנשים שרצו להיכנס, היו צעקות ומשטרה, ולא יכולנו להתחיל. הגיעה הטלוויזיה ובחדשות הציגו את הקטטה שהתרחשה בחוץ ואת הלחץ של האנשים מבחוץ. החברים הישראליים שלנו ראו מה קורה, ואיך הקהל צמא לראות אותנו – וזה היה עבורם סימן טוב.

היום אפשר לגלות, שהייתה כאן גם פרובוקציה קטנה מצידנו, כי עשינו פרסום גדול מאוד וחסר פרופורציות ל-140 המקומות ב"בימרתף". ידענו מראש, שיהיה סקנדל בחוץ. אותו דבר קרה בירושלים ובבאר שבע. בירושלים שרנסקי וטדי קולק עמדו בדלתות, כדי לא לאפשר לאנשים ללא כרטיסים להיכנס. סגרו בכוח את הדלתות, כדי שאפשר יהיה להתחיל במופע, ואז הודיעו, שאי אפשר להתחיל, משום שבפקודת מכבי האש, אסור לשבת על מדרגות האולם. ופתאום, הדלתות נפתחו מחדש, והסדרן הכריז שהוא לא יכול היה לעמוד יותר מול לחץ הקהל, ונתן לכולם להיכנס.

כל זה קרה בסוף נובמבר תחילת דצמבר 1990, וההצלחה הייתה גדולה.

השחקנים התעודדו מאוד. הייתה אווירה נהדרת. במקביל ערכנו מסיבת עיתונאים בבית סוקולובבתל-אביב. למסיבת העיתונאים הזמנתי אתחנוך ברטוב,אריה הראל, שמוליק עומר ודוד אלכסנדר והכרזתי, שכל אלה מהווים את ההנהלה הציבורית של תיאטרון "גשר". בלי לדעת מראש, הם עמדו בהפתעה, מול עובדה מוגמרת. כולם כבר רצו לדעת מתי נתחיל לעבוד. ובאמת, אחרי יומיים קיבלתי מכתב מאבנר שלו, שמ-1 בינואר 1991 - יעניקו לנו תקציב, ונוכל להתחיל לעבוד.

קבלת-פנים "חמה" ערכה לנו מלחמת המפרץ, שפרצה בינואר 1991. חשבנו הרבה על ההצגה הראשונה, והחלטנו על "רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים". הצגה קשה מאוד. תחילה חשבנו על משהו יותר מתאים לקהל הרחב, משהו מוסיקלי, איזה 'סובניר' רוסי, אבל ידענו, שאם נלך בדרך הזו, נהיה קצת זולים. החלטנו להתחיל עם משהו, שאנחנו יודעים לעשות טוב מבחינה אמנותית. אמנם, הצגה קשה, אבל אנחנו בטוחים שזו הצגה טובה, בטוחים שאנחנו יכולים לעשות אותה טוב.

לא הייתה בעיה של תקציבים. מיד בהתחלה קיבלתי מיליון ש"ח משלושה גופים: שליש מאבנר שלו ממשרד החינוך והתרבות, שליש מ"הפורום הציוני" ושליש מעיריית תל-אביב. התחלנו לעבוד. החלטנו על שתי הצגות ראשונות: "משפט דרייפוס" ו"רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים". לקחנו כמה שחקנים שהיו בארץ, כמו מרק איווניר שהיה בוגר ניסן נתיב, והוא מאוד עזר לנו אחר-כך עם המעבר לעברית.

התחלנו לעשות חזרות ברוסית. ההצגה הייתה צריכה להיות ברוסית. רק ברוסית. לעברית עברנו רק
ב-1992. ההצגה הראשונה בעברית הייתה "מולייר" של בולגקוב, והשנייה בעברית הייתה "משפט דרייפוס". "האידיוט" הייתה הצגה שלישית בעברית, ומה"אידיוט" התחיל, בעצם, תיאטרון "גשר", לעבוד עבור קהל ישראלי.

החל מן ההצגה הראשונה כבר היה תרגום סימולטני לעברית, אבל ראינו, שאנחנו עובדים קצת באוויר. ברוסית הייתה לנו הצלחת גדולה. האולמות היו מלאים. ב"ידיעות אחרונות" וב"הארץ" התפרסמו ביקורות יוצאות מן הכלל על "רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים". ב"מעריב" התפרסמה ביקורת יוצאות מן הכלל על חצי עמוד על תיאטרון "גשר", מאת יורם קניוק.חנוך ברטובפירסם כתיבה גדולה על "גשר". הקהל הגיע לתיאטרון וקיבל אוזניות אבל ברובו לא רצה תרגום סימולטני. הרגשתי, שאנחנו קצת מבוזבזים. אמנם, השחקנים שלנו התפרסמו במילייה הרוסי, נסענו ברחבי הארץ עם ההצגה, כבר היה לנו קהל, אבל הביקורת לא עזרו לנו. נסענו לחו"ל עם "רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים", שקיבלה כבר בשנה הראשונה הזמנות לפסטיוואל אביניון בצרפת, לפסטיוואלים בשוויץ ובמנצ'סטר– אבל הצגנו ברוסית. בישראל שומעים שאנחנו נוסעים מפסטיוואל לפסטיוואל, אבל הקהל לא בא. כולם שומעים על תיאטרון "גשר", אבל הקהל הישראלי לא בא לראות אותנו.

בהתחלה חשבנו, שתוך שלוש-ארבע שנים נעבור לעברית. ראיתי מה המצב, ואמרתי לז'ניה: מוכרחים לעבור לעברית. בכוח! קבענו פגישה עם השחקנים (שעכשיו מנו כ-20 איש) ואמרנו: "הגיע הזמן, אין לכם ברירה. אתם צריכים ללמוד תפקידים בעברית. מי שיצליח - יש לו עתיד, מי שלא יצליח - עם כל הצער - אין לו כאן עתיד."

באופן מאוד אינטנסיווי התחלנו בשיעורים. קיבלנו ממשרד הקליטהכסף ללימודים, לקחנו מורים לדיקציה, ועשינו הסכם עם אולפן "גורדון" לכיתה מיוחדת לשחקנים.

צריך לציין, שלא תמיד עוזר לך ללמוד עברית. כי ללמוד  תפקידים בעברית, זה דבר שונה לגמרי. עד היום, יש בתיאטרון "גשר" שחקנים, שלא יודעים עברית, אבל יודעים לשחק בעברית. הם לומדים את הטקסט באותיות קיריליות. ז'ניה עד היום לא יודע עברית, אבל יש לו אוזן מאוד מוסיקלית, שמתגברת על הכל.

התחלנו לשחק בעברית. בהתחלה העברנו את "משפט דרייפוס" לעברית, מה שהיה מאוד קשה. כדי לצבור ניסיון עשיתי הסכם עם קיבוצים, ל- 150 הצגות. והופענו שם בחינם, כדי לצבור נסיון מול קהל ישראלי.

האם המעבר מתרבות אחת לשנייה, ומשפה אחת לשנייה הוא קשה? כן ולא. שפה היא רק כלי תקשורת. קודם כל צריך לעשות קשר מנטלי, לגבש רצון לחיות ביחד. השפה היא בסך הכל כלי, שיכול גם להוות מחסום. למשל: ביקשנו חצי מיליון שקל תוספת לתקציב, שמשרד הקליטה היה צריך להעביר בשבילנו למשרד התרבות. הוזמנתי לישיבת ממשלה, כדי ולהסביר למה אנחנו מבקשים את התוספת הזו. הגעתי לישיבה, אבל במקום מתורגמן לקחתי שחקנית שהיו לה רגלייים הכי יפות. וכך היא ישבה בשורה הראשונה והם לא הבינו למה היא יושבת שם. אף אחד לא שאל אבל כולם גילו התעניינות רבה ושאלו את עצמם מה היא עושה כאן. ביקשתי סליחה על שאני מאוד מתרגש, שהעברית שלי גרועה, ושאולי לא אוכל לבטא את עצמי כראוי. יו"ר הישיבה היה אריק שרון, שהציע לעזור לי, שהרי הוא יודע רוסית, וזה בדיוק מה שרציתי. התחלתי לדבר ברוסית, אריק תירגם, ואני דיברתי בהתרגשות. אריק, שהוא אדם אמוציונלי, עוקב אחר הדברים שלי, וגם הוא מתרגש. כך יוצא, שאת כל המונולוג שלי על בקשה לתוספת התקציב עשה, בעצם, אריק שרון בהתרגשות גדולה. סוף דבר, שהוא הבין את התרגיל, צחק ואמר לי: "עשיתי את העבודה בשבילך, מה?" 

במלחמת המפרץ, שהתחילה בינואר 1991, החלטתי שכל השחקנים וכל מי שעובד בתיאטרון שלנו, יעבור לירושלים. צילצלתי לכל מי שאני מכיר, לחברים, ולחברים של חברים, מצאתי דירה ועוד דירה, וכולם הועברו לירושלים. אפילו אמא של נתן שרנסקי, שגרה שם לבד בדירה של שלושה חדרים, אירחה כמה שחקנים. כל מי שהיה יכול - עזר לנו, ואיש לא ביקש מאיתנו כסף. כך העברנו חלק מימי המלחמה בירושלים, שהרי ממילא היינו רק בתחילת הדרך, לא הצגנו עדיין, ואפילו חזרות לא עשינו. התיאטרון היה בשיפוץ. אבל באמצע המלחמה חזרנו לתל-אביב והתחלנו בחזרות על "דרייפוס" ועל "רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים". החלטנו שנצא עם "רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים" באפריל, ועם "דרייפוס" ביוני 1991. 

בתיאטרון לא הייתה חלוקת תפקידים. היה ברור שאני מנכ"ל וז'ניה מנהל אמנותי. לא דיברנו על זה. לא היינו צריכים הצבעה או בחירות. הדברים היו ברורים מראש. צריך היה לתפוס מנהיגות וכולם ידעו טוב מאוד, שצריכה להיות יד מובילה, שצריך משמעת טובה, וכולם סומכים עליך והולכים אחריך. המשרד היה בתחילה בדירה שלי. אחרי שקיבלנו תקציב, לקחנו בשכירות קומת קרקע בשדרות רוטשילד, והפכנו שלושה חדרים, שהיו קודם מרפאה, למשרד ולחדר חזרות. שמוליק עומר עזר לנו בהתחלה, והצגנו את "גולדנקרנץ וגילדנשטרן מתים" ב"בימרתף", אח"כ שיחקנו בבית ציוני אמריקה. הקמנו אוהל ל"אדם בן כלב", כי זו הייתה הצגה מיוחדת, ואת "דרייפוס" שיחקנו במרכז סוזן דלאל. 

איך התגברו אז על העברית? לאט-לאט - אבל בסדר. בעיית המבטא לא הייתה קלה, ולא יכולנו להעניק בטחון קבוע לשום שחקן. ז'ניה ואני אמרנו: קודם כל אתם צריכים להחליט איפה אתם רוצים לחיות, ולא היו כאלה שלא הסכימו. רק מישה קוזקוב עזב, בהתחלה. (כשמישה הגיע ארצה, הבטיחו לו ב"קאמרי" הרבה הבטחות, ומישה הוא בסך הכל בשר ודם. לא יכולנו לעשות עבורו שום דבר מיוחד. אמרנו לו: "אתה רוצה לעבוד איתנו? בבקשה. תקבל משכורת, ויכול להיות שעוד שנה המשכורת שלך תוכפל, אבל בינתים אי אפשר).

והשחקנים האמינו, למרות הזמנים הקשים, ולמרות שלא ידענו מנין לקחת כסף, ואיך נבנה תקציב (ברוסיה הממשלה מתקצבת את התיאטראות, ולכן זה יותר קל). לא היה ברור אם תהייה מחר משכורת. אבל לעזוב? לאן לעזוב? מצד שני, השחקנים היו מאושרים שהייתה להם עבודה – והייתה לנו הצלחה.

בשנים הראשונות הייתי שותף גם להחלטות אמנותיות. היינו ארבעה: לנה קריינדלין, קטיה ששונקין, ז'ניה ואני. גילגלנו רעיונות על תפקידים, על ליהוק, כשאחד מפרה את השני, אבל המלה האחרונה הייתה תמיד של ז'ניה. מאידך, התחילו בינינו חילוקי דעות בענייני ניהול. אני טענתי, שלא יכול להיות סוס עם שני ראשים. ז'ניה רצה להתערב בהחלטות המנכ"ל, ואני מניח שהיו אנשים שגם אמרו לו, שהוא לא צריך לבקש ממני אישור בכל פעם.

באפריל 1991 העלנו את ההצגה הראשונה שלנו "רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים", מאז אנו מציינים תאריך זה כיום הולדת של התיאטרון ועושים "קפוסניק". קפוסניק זה בעצם  פשטידת כרוב. חודש לפני חג הפסחא ברוסיה, הוא חודש של צום, ומכיוון שאסור לאכול בו בשר, מכינים פשטידות כרוב. בתיאטראות, בחודש הצום של פסחא, היה חופש ולא מופיעים. זאת הייתה תקופה שאיפשרה לשחקנים להיפגש, לחדש חוזה לשנה הבאה, להחליף תיאטרון. השחקנים באים למוסקבה לשוק עבודה, ובערבים מקיימים פגישות של מופעים, מערכונים, פרודיות – לא לקהל הרחב, אלא רק לתצרוכת פנימית, עבור השחקנים. מופיעים עם תוכניות מבודחות על מה שקרה בשנה האחרונה בעולם התיאטרון, ואוכלים פשטידות כרוב, ולכן הם נקראים קפוסניקים. במשך הזמן, השם קפוסניק הפך לשם של תוכניות פנימיות מהסוג הזה – בדיחות ופרודיות על ההווי הפנימי של התיאטרון, וזו הדרך הנפלאה ביותר לחגוג בינינו לבין עצמנו. בלגנצ'יק – סוג של הופעות שוק, הופעות רחוב. השתמשנו בשם הזה בשביל הצגת ילדים – בסגנון קרקסי...   

היום, שלוש עשרה שנים לאחר פרישתי מ"גשר" - אני מורה ב"בית צבי", ועושה מה שאני מאוד אוהב (גם ברוסיה היה לי סטודיו של הוראה במשחק). אני לא הולך הרבה לתיאטרון אלא רק כאשר אני שומע, שיש משהו מיוחד, או כשהתלמידים שלי עושים משהו, אני מלמד משחק ומביים הצגות של בוגרים. נכון. הקמנו אז יחד את תיאטרון "גשר". הייתה חברות. אני לא אומר שלא היה טוב. ז'ניה הוא בימאי מצויין, אבל הגיע הזמן, וכל אחד מאיתנו הלך לדרכו. 

לרכישת כרטיס לחצו כאן

לוח הצגות

הצגות קרובות:
יום ב' 24.09.2018 שעה 20:30

חדשות

מידע שימושי על נגישות האתר

תיאטרון גשר יציג בארה"ב ובקנדה את ההצגות "הדיבוק" ו"במנהרה" - ויתארח בפסטיבלים ותיאטראות בטורונטו, ניו יורק ופיטסבורג


הבמאי נועם שמואל יעלה בבכורה ישראלית את הרומן הראשון של הסופר האמריקני ממוצא אפגני

ההצגה "יאקיש ופוצ'ה" בפסטיבל בסיביו

מאיה זיו מתכנית "העולם הבוקר" משתפת את התרשמותה מהצגות הילדים שלנו

הבוקר קיימנו מסיבת עיתונאים בנושא הפסטיבל בהשתתפות ראש העיר, מר רון חולדאי, לנה קריינדלין, מנכ"ל תיאטרון גשר, נעם סמל, המנהל האמנותי של הפסטיבל, אורי שובל, מנכ''ל המישלמה ליפו, סגן שגריר טורקיה בישראל, אומט דניז, רועי חן, דרמרטורג תיאטרון גשר.

"הצגה שהיא כמו חלום, ממש כישוף תיאטרלי, זוהרת כמו יהלום, גם ללא מילים" הארץ על מקבת - גרסה ללא מילים

קליפ מחדר החזרות

"יפה להפליא...דרמה אנושית רגישה ומשכנעת. הצגה שכדאי לצפות בה... בימוי מיוחד אינטליגנטי ומקורי" ידיעות אחרונות


חדשות נוספות