top banner
סבטלנה דמידוב

סבטלנה דמידוב

סבטלנה דמידוב

כתיבה: אורית הראל

עריכה:  בינה אופק

נובמבר 2008

הוריי היו רופאים, שבחרו לחיות בעיר האקדמית נובו-סיבירסק.  כשהבין אבי, ד"ר באדינסייב, כי לא אמשיך את דרך הוריי ולא אהיה רופאה, כעס מאד ולא דיבר אתי במשך חצי שנה, אבל הדבר לא עזר לו. נמשכתי לתיאטרון ולא וויתרתי.

בשנת 1981 הגעתי למוסקבה כדי ללמוד תיאטרון. ברוסיה לא צריך היה לעבוד כדי לממן את הלימודים, להיפך, אפילו קיבלו תשלום – כמעט כמו תלוש משכורת, בעיקר אם הצטיינו בלימודים.

כשהייתי בשנה השלישית ללימודי התיאטרון, הגיע לאקדמיה שחקן צעיר מטשקנט – סשה דמידוב. התאהבנו, התחתנו ונולד לנו ילד.

סשה היה התלמיד הנבחר של ייבגני אריה. כששמע סשה כי אריה, המורה הנערץ עליו, רוצה לעלות לישראל ולנסות להקים שם תיאטרון דובר רוסית, הוא סיפר לי על זה, שאל אותי מה דעתי ואני הסכמתי. היינו צעירים, לא פחדנו. חשבנו שנצליח, לא ידעתי אז כמעט כלום על ישראל,  בעצם גם לא על העולם שמחוץ לרוסיה.

לי הייתה זו פעם ראשונה שבכלל נסעתי לחו"ל. הייתה לי חברה שנסעה לפני, ועוד חברים אחדים שנסעו קודם ולא שמעתי מהם דבר, אבל מכיוון שהם גם לא חזרו על עקבותיהם, נסענו בשמחה.

כשהגענו לארץ, היה חורף. ברוסיה הייתה הטמפרטורה מינוס עשרים מעלות ופה רק פלוס חמים ונעים. מאז ומתמיד שנאתי את הקור ובחורפים הייתי מצוננת בלי סוף. למזלי, אני תמיד רואה את הצד האופטימי. הדבר היחיד שקצת הפחיד, הייתה העובדה שהיה לנו ילד קטן.

הרעיון לעשות תיאטרון בישראל דווקא, קסם לי מסיבות שונות. לא הייתי יהודיה, אבל ברוסיה חגגנו תמיד את החגים היהודיים, כי היו לנו הרבה מאד חברים יהודים. זה לא היה במובן הדתי אלא בגלל הכיף עם החברים. היינו שם עם קבוצה של יהודים, שרנו שירים ביידיש וגם רקדנו. זו הייתה גם מעין התרסה, התחצפות נגד המשטר. הייתה לנו תחושה של משחק ילדים שנעשה בסתר, שאף אחד לא יידע. עדיין לא היה כל כך בטוח להפגין נגד המשטר בראש חוצות. הייתה זו התקופה בה רק החלו להיפתח הדלתות אל העולם החופשי.

אחרי שהחלטנו להצטרף לגרעין התיאטרון של יבגני אריה, התחלנו ללמוד עברית, אבל מכיוון שהיה לי אז ילד, לא הצלחתי להתפנות בעקביות לשיעורים. הייתי מטיילת עם הילד ומתרגלת על-פה משפטים כמו תוכי, רק כדי לגלגל על הלשון - 'לחם בחמאה', 'מה שלומך', 'מה נשמע'. כאלה דברים. אני זוכרת בדיוק את היום בו הגענו לישראל. זה היה ב-3.12.90. שכרו בשבילנו חדרים במלון ברחוב פרישמן בתל אביב. בערב לקח אותנו יבגני אריה  לחוף הים, שם ישבנו על ספסלים ופתאום התחיל גשם. אמרו לנו שזה הגשם הראשון. לנו הכל היה נעים, הייתה לנו תחושה שקורה משהו טוב.

למחרת התחילו החזרות למופע הראשון של גשר. במרתף של הבימה. אחד הזיכרונות הראשונים, קשור לניגוד החריף בין מה שהכרנו ברוסיה לבין מה שנתקלנו בו כאן: השפע כאן היה מדהים. בעוד ששם לא היה אוכל והחנויות היו ריקות. כשנסענו, החברות שלי נפרדו ממני בבכי, אבל הן גם שמחו קצת, כי נתתי להן את האוכל שהחבאנו מתחת לארון – אורז, סוכר, קמח. ברוסיה של אז, גם אם היה כסף, לא היה מה לקנות. כשהגענו לכאן, היה הכל כיף. הכל נראה נורא יפה. היינו בעננים, היינו שמחים. כולם בלהקה היו במצב רוח טוב, אהבנו אחד את השני.

מצבי היה שונה משל השאר. לי היה ילד קטן שהייתי צריכה לטפל בו ולכן, במהלך השנה הראשונה, היו לי גם הרבה רגעים של צער, של בכי, כי לא יכולתי להצטרף לתיאטרון. למען האמת גם לא היו תפקידים בשבילי, כי קדמו לי נטשה דודינה ולילי. כל זה השתנה כשהחלו החזרות על "האידיוט" לדוסטוייבסקי. עברתי בחינה אצל אריה, שלמעשה לא הכיר אותי כשחקנית, כי הוא לא היה המורה שלי. עברתי בהצלחה ונתקבלתי. זה היה לאחר הולדת בננו השני ואמי הגיעה מרוסיה כדי לעזור לי, כך שכל התנאים הבשילו לכך שאוכל להצטרף לתיאטרון. אם אמא לא הייתה נשארת כאן, לא היינו יכולים להיות שנינו בתיאטרון, לעשות חזרות בבקרים, הצגות בערבים, נסיעות מחוץ לעיר ולחוץ לארץ.

היה לנו ביטחון בהצלחה שלנו. היינו בטוחים שנצליח ואולי בגלל זה הצלחנו. יכול להיות שהביטחון  נבע מהידיעה שאנחנו קבוצה של שחקנים טובים, שיש לנו במאי מושלם ומנהל טוב. מן ההתחלה הרגשתי חלק מהקבוצה וכמו האחרים גם אני עשיתי מה שהיה נכון לקבוצה. זה היה כמו בצבא – סמכנו אחד על השני וידענו כי מה שיגידו, נעשה. הגענו למקום שאנחנו לא מכירים ולא מוכרים, אז אי אפשר להיות מפונקים. הדבר היחיד החשוב, היה להצליח.

צריך להבין שבמאי ברוסיה זה לא כמו כאן. לחלק מהקבוצה, אריה היה גם מורה. במנטאליות שלנו, כולם עושים כבוד גדול מאוד לבמאי. עד עכשיו זה ככה. וזה גם כיף לעבוד איתו ולשמוע אותו. רואים את ההבדל בין ישראלים ורוסים ביחס אל הבמאי. מה שאריה אמר – היינו עושים. אף אחד לא פתח את הפה. היינו כמו חבורה בסירה אחת, בה כל אחד יודע שאם יעשה שטות – כולם יטבעו. אז במצב כזה שומעים ומקשיבים למי שסומכים עליו, וזהו.

אחרי שיצאנו מהמלון ועברנו לדירה שכורה, פגשנו אנשים נפלאים. כולם עזרו לנו בשלבי הקליטה השונים. אני זוכרת שהמוכרת בסופרמרקט הסבירה לי מה לקנות בתוך השפע שהיה על המדפים, מה יותר טוב ומה יותר זול, שהרי כסף תמיד חסר. שכנים נהגו להשאיר לנו שקיות עם אוכל על ידית הדלת, כדי לא לבייש אותנו. אחר כך התחלתי  ללמוד עברית באולפן והמורות הפנטסטיות נעשו חברות שלי ועשו הכל כדי לעזור לי. מורה אחת, מהאולפן הראשון שלי, התנדבה להיות סבתא לילד שלי, כי הסבתות שלו לא פה. היא הזמינה אותי בפורים, הביאה לי מתנה יפה, ומצאה לי בייביסיטר כדי שאוכל ללכת לשיעורים. לא ידעתי שיש יחסים כאלה עם אנשים שלא מכירים אותך בכלל. ואותנו לא הכירו. לא היינו ידועים אז. אנשים זרים פשוט עזרו לנו ואת זה אנחנו לא שוכחים.תיאטרון "גשר" היה בשבילנו, מהתחלה, גם בית. היינו מאד קשורים. מין משפחה כזאת. חגיגות וימי הולדת עשינו רק בתיאטרון. עבדנו כמו חמורים. בבוקר עשינו חזרות ובערב הצגות. הופענו עשרים ושמונה עד שלושים פעמים בחודש. כל הלהקה השתתפה אז בכל הצגה, אז כולם היו ביחד. היינו כמעט תמיד רק בתיאטרון.

היום יש קצת פחות תחושת בית בתיאטרון "גשר". חלק מהשחקנים נפטרו, אחדים עזבו ונשארנו בסך הכול ששה-שבעה מהקבוצה המקורית. לעומת זאת, נוספו עוד שחקנים, גם יוצאי רוסיה וגם ישראלים וכולם טובים מאוד. לאריה יש כישרון להרגיש אנשים, לקחת שחקנים טובים, אבל הקשר בינינו הוא פחות הדוק ומשפחתי. לא כמו שהיה.

העלייה שלי לישראל, הייתה הדבר החשוב ביותר שעשיתי בחיי. זה היה כל כך נכון מבחינתי. אני אף פעם לא מתגעגעת לרוסיה. נכון שכאשר גרתי במוסקבה, חשבתי שאין עיר טובה ממנה, אבל אחרי שנה אחת כאן, הייתי צריכה לחזור לשם כדי לסגור דירה שהייתה לי ולמרבה הפלא הרגשתי שם זרה.

לפני שש שנים נסעתי עם התיאטרון למוסקבה וראיתי את העיר בלי שום געגועים. אין לי נוסטלגיה ואין לי סנטימנטים לשם. אני מרגישה שייכת לכאן. אני מרגישה כאן טוב ונוח. אני אוהבת את האנשים. אנחנו אוהבים את המקום הזה. אף פעם לא חשבנו שעשינו טעות. גם מבחינת הקריירה  - והרי זהו מקצוע שכל כך תלוי בשפה רהוטה ובדיבור שוטף, אף פעם לא חשבתי שפספסתי איזה תפקיד, ושאם הייתי נשארת שם ומשחקת בשפה הרוסית, היו פני הדברים שונים. מעולם לא פחדנו. אף פעם לא חשבנו, שהעלייה לישראל היא הרפתקה מפחידה. אנחנו תמיד מוכנים לחדש. אנחנו קלים בזה. ויכול להיות שזה קשור למקצוע, בו צריך מדי פעם להחליף תפקיד,  להיות מישהו אחר.

לרכישת כרטיס לחצו כאן

לוח הצגות

הצגות קרובות:
יום ה' 28.06.2018 שעה 20:00