נטאשה וויטולביץ'-מנור

נטאשה וויטולביץ'-מנור

נטאשה וויטולביץ'-מנור

כתיבה: עדית נעמן

עריכה: דניאלה בן יעקב 

נובמבר 2008

נולדי כנטליה סילאנטבה באוליינובסק, עיר אוניברסיטאית בת כמיליון תושבים שהיא גם מקום הולדתו של לנין, ממחוללי המהפכה הסובייטית. באוניברסיטה למדתי גם משפטים וגם ביקורת קולנוע, ובעקבות הלימודים האלה נסעתי למוסקבה לביה"ס לקולנוע. אז התברר לי שלא הייתי משוכנעת שאכן זה מה שאני רוצה לעשות בחיים, ועברתי ללנינגרד ללמוד תיאטרון. בסופו של דבר חזרתי למוסקבה ונרשמתי שם לביה"ס לתיאטרון, במגמה למשחק ובימוי, ואותו כבר סיימתי בהצטיינות, עם מדליית זהב.

כבר בשנה השנייה ללימודים התחלתי לעבוד בתיאטרון של מאיאקובסקי ומיד קיבלתי תפקיד ראשי: מארושקה, אהובתו של מנדל קריק בסיפור הנודע של באבל "השקיעה". אפשר לומר שכשחקנית מתחילה לגמרי התחלתי ישר בפסגה לצד השחקנים הכי מפורסמים שהיו אז במוסקבה. את הלימודים התחלתי בשנת 1981 ובשנת 1986 כבר עבדתי באופן קבוע בתיאטרון, במשחק וגם בבימוי, עם העדפה למשחק. את נושא המשפטים זנחתי לחלוטין. לקחתי את הדיפלומה ומסרתי אותה לאימא שלי שתשים במסגרת...

אני רוסיה, לא יהודיה, והקשר שלי לישראל התחיל באמצעות בעלי הראשון, איגור וויטולביץ, שהיה יהודי. בהמשך הכרתי את ייבגני אריה. אריה היה אחד המורים הנערצים בביה"ס לתיאטרון שבו למדתי. השתתפתי בכמה הצגות שהוא ביים ואז שמעתי מפה לאוזן שהוא עולה לישראל. התארגנה סביבו קבוצה של אנשי תיאטרון, חלקם מכיתה אחת בביה"ס או מתיאטרון מאיאקובסקי וגם מתיאטרונים אחרים. אני זוכרת מתוכם את סאשה דמידוב, איגור מירקורבאנוב ואחרים, וכולנו החלטנו לנסוע לישראל. ההחלטה שלי לנסוע לישראל בעקבות אריה הייתה אישית לגמרי, ללא קשר לכך שבעלי היה יהודי. עובדה שהיום אני פה, נשואה לישראלי ובעלת משפחה והוא חזר למוסקבה ועובד שם בתחום הקולנוע והטלוויזיה.

הגענו ארצה ב-3 בדצמבר 1990 ונכנסנו לבית מלון קטן ברחוב פרישמן. התחלנו לעבוד על פרזנטציה של התיאטרון שהייתה מורכבת מקטעי הצגות שונות, כי השחקנים באו מתיאטראות שונים ולא הייתה לנו הצגה אחת שלמה מוכנה. לא ידענו לאן פנינו מועדות, אבל לי אישית הייתה תחושה שכל התקוות שלנו יתגשמו והיה לי ביטחון שיהיה לנו תיאטרון, כי היו לנו גרעין של שחקנים טובים ובמאי נפלא. אז, כמובן, עוד לא ידענו בפני אילו קשיים אנו ניצבים. מנהל התיאטרון סלאבה מאלצב אמר שעלינו להמשיך לעבוד כדי שנוכל להגיש מין קונצרט של קטעי תיאטרון, הכל ברוסית כמובן. העלינו את זה פעם אחת בהבימרתף ופעם בחיפה. התגובות היו מצויינות, אבל גם נשמעו תחזיות שחורות. היו שאמרו שגם אם נצליח להקים תיאטרון, אחרי שנתיים הוא יתפרק. אנחנו לא היינו שותפים לספיקות, גם לא הושפענו מהקשיים והבעיות, הייתה לנו מין אנרגיה כזו שהבטיחה שהכל יהיה בסדר.

באנו ארצה בדיוק לפני מלחמת המפרץ הראשונה (מלחמת הסקאדים), קיבלנו מסיכות גאז והלכנו לעשות חזרות במשרד בשדרות רוטשילד בתל-אביב. חוץ מלשמוע את צווחות הסירנות לא הרגשנו מלחמה ולא ידענו ממה צריך לפחד. מתחת לדירה שבה גרנו היה דיסקוטק, והם שמו על הדלת ניילונים, אבל המוסיקה הייתה כל כך רועשת שאפילו לא שמענו את הסירנות. כך עברנו את המלחמה בחזרות ובריקודים.

כעבור שנה התחלנו לחשוב שאנחנו חייבים לעבור לשחק בעברית, והבנו שאם אנחנו לא רוצים לחיות בגטו – רק זה הפתרון. עם ההצגה "רוזנקראנץ וגילדנשטרן" שעוד שיחקנו ברוסית נסענו לניו-יורק והופענו  ב"ברוקלין אקדמי אוף מיוסיק". ב"ניו יורק טיימס" כתבו עלינו ביקורות נהדרות - ובצדק. כולם בהצגה, מאחרון השחקנים ועד אחרון פועלי הבמה, היו מקצוענים מעולים. אז חזרנו ארצה לחזרות ולהצגה הראשונה שלנו בעברית. המחזה היה "משפט דרייפוס", שלמרות שמו הוא קומדיה ויש בו קטעים מאוד מצחיקים. נסענו לאיזה קיבוץ, לא זוכרת אפילו מה שמו, כדי להופיע בפעם הראשונה מחוץ לעיר. שיחקנו בעברית, כולל הקטעים המצחיקים, ובאולם היה שקט מוחלט. שום תגובה. הם חשבו שהגיע אליהם תיאטרון רוסי, ואנחנו חשבנו שאנחנו משחקים בעברית...

איך ישבה העברית בפה שלי? אני לא יכולה לזכור טקסט אם אני לא מבינה אותו מילה במילה. אז למדתי את הטקסט שלי בעל-פה והבנתי אותו פחות או יותר, אבל את הטקסט של השחקנים האחרים ממש לא הבנתי. לא היה בו שום צליל מוכר, אפילו לא מהלטינית. ואם מישהו טעה היה קשה מאוד להציל את המצב...

אני ישבתי בבית וכתבתי את כל הטקסט שלי באותיות קיריליות. העתקתי אותו מספר פעמים וגם השארתי לעצמי פתקאות בכל המקומות בבית שהייתי חייבת לעבור בהם כמה פעמים במשך היום, וזה בנוסף להקלטות שעשיתיבטייפ. התחלתי להרגיש שהעברית היא חלק ממני רק כשהתחלנו לעשות גם את החזרות רק בעברית. עד היום אנחנו מעדיפים לשחק בעברית גם כשאנחנו בחו"ל כי אז אנחנו יותר מרוכזים. לא זוכרת מתי הפסקתי לשים לעצמי פתקאות בכל הבית אבל עד היום אני כותבת לעצמי כל תפקיד חדש שאני עושה בכתב הקירילי כי זה הרבה יותר קל ונותן לי את הפרספקטיבה הנכונה במשפט. אני כותבת את כל התפקידים במחברת  ושם נמצאים כל התפקידים שעשיתי עד עכשיו בתיאטרון.

כעבור שלוש או ארבע שנים בעלי עזב את ישראל וחזר למוסקבה. הוא היה במאי ושחקן ובארץ לא כל כך הלך לו. אצלי אפילו לא עלתה המחשבה ולא הייתה שום התלבטות אם להישאר או לחזור. זה בכלל לא בא בחשבון. היום אני נשואה לגד מנור שהוא אדריכל,יש לנו ילד בן 12 ואנחנו גרים ברמת אביב.

בחודשים הראשונים שלנו בארץ גרנו בהוסטל, ואחרי-כן, לאט לאט, עברנו לדירות שכורות. המשרד והחזרות היו בשדרות רוטשילד ושם גם התחלנו במסורת  הרוסית של ה"קפוסניקים". מה זה קפוסניקים? זו מסורת רוסית שהמציאו אנשי תיאטרון "מחאט" של סטניסלבסקי, שפעם בשנה היו עושים אירוע שנועד רק לשחקני התיאטרון ולחבריהם, אנשי שלומנו, לא לקהל הרחב. האירוע היה מורכב מהרבה קטעי הומור, משהו מצחיק וגם נושך, ובסוף נתנו כיבוד,שתייה ועוגה עשויה על בסיס של כרוב. מכאן בא השם קאפוסניקים. הבאנו את המסורת הזו ל"גשר" ואנחנו עושים אירוע כזה אחת לשנה, ביום ההולדת של התיאטרון. אבל היום, במקום עוגת כרוב יש לנו בורקאס .

כשפרצנו לנוף התיאטרון בארץ כולם גילו בנו עניין. הראשונים שבאו לראות אותנו היו אנשי הבראנז'ה וגם וותיקים. היו גם כאלה שהתנגדו לנו אבל לא הצליחו. הכל עבד בעיקר על תעשיית שמועות ולא כל הביקורות היו נחמדות, אבל אנחנו עשינו 30 הצגות בחודש. המשכורת הייתה קטנה מאוד אבל היה ממה לחיות. נסענו הרבה לפסטיבלים ובכל מקום קיבלו אותנו כתיאטרון ישראלי.

יחד איתי נשארו עד היום מהגרעין הראשון של "גשר" סאשה וליסבטה דמידוב, רות חיילובסקי, יבגני טרלצקי, בוריס אחאנוב. מעטים חזרו לרוסיה, אחרים נפטרו או יצאו לפנסיה, חלמסקי הוא כיום שחקן-אורח בבית לסין ודודינה משחקת  בהבימה. לי מעולם לא היו חרטות או מחשבות על עזיבה. ממש לא. הייתה לי כל כך הרבה עבודה שלא היה לי אפילו זמן לחשוב. התפקיד הראשון שעשיתי בארץ היה של גרטרוד  ב"רוזנקרנץ וגילדנשטרן". האמת היא שממש מאז המפגש הראשון שלי איתו, הקשר שלי עם הקהל הישראלי הוא מצויין. זה קהל חם עם תגובות מיידיות, גם בצחוק וגם בעצב. קצת כמו קהל של ילדים. הפידבק הוא מיידי, וזה נותן לאנשי התיאטרון הרגשה של רעננות מתמדת ותחושה שהולכים בכיוון הנכון.

מאז שעזבתי את רוסיה ביקרתי במוסקבה כמה פעמים ואני שוב חוזרת לשם השנה באוקטובר לכמה הופעות, הפעם כזמרת של רומנסות רוסיות ישנות. לאחר מכן גם אשתתף בפסטיבלים לתיאטרון של מוסקבה ושל סנט פטרסבורג עם הצגת היחיד שלי המבוססת על הרומן של נטליה גינזבורג "כך זה קרה". את ההצגה עשיתי יחד עם הבמאי יורם פאלק לפסטיבל תיאטרונטו בשנת 2007 וקיבלתי עליה את פרס שחקנית השנה. ההצגה היא בעברית אבל יש לה גם גרסה רוסית. באיזו גרסה אני מרגישה יותר בנוח? חד משמעית בעברית. אם ההצגה נולדה בעברית היא יושבת עלי טוב יותר בעברית וגם נכנסת לזרם הדם. תנועות ושפה הם דברים שמאוד קשורים אלה לאלה.

האם אני הולכת לראות הצגות בתיאטרונים אחרים? הלוואי שהיה לי זמן פנוי. ראיתי את המחזה "אשכבה" של חנוך לוין ואני רק יכולה להצטער שלא יצא לי לעבוד איתו ולו פעם אחת כשעוד היה בחיים. את זה כבר החמצתי.

לרכישת כרטיס לחצו כאן

לוח הצגות

הצגות קרובות:
שבת 21.07.2018 שעה 11:00