top banner
לנה קריינדלין

לנה קריינדלין

לנה קריינדלין

כתיבה: ברוריה אבידן-בריר

עריכה:  בינה אופק

יוני 2008

 

 "בחג הפסח היה אבא, מהנדס במקצועו, מביא מצות מבית הכנסת, אך לא אכלנו אותן. לא חגגנו חגים יהודיים והתרבות שלנו הייתה רוסית-מוסקבאית. עד גיל שתים-עשרה, עסקתי בכל סוגי הספורט, עד שגיליתי את התיאטרון. מרגע שנכנסתי בשעריו, לא עזבתי אותו ובשלושים וארבע השנים שחלפו מאז, עברתי את כל השלבים - שחקנית, במאית ומנהלת.

תמיד, אחרי הלימודים בבית הספר, הייתי ממהרת לתיאטרון הנוער. ביליתי יותר בתיאטרון  מאשר בלימודים. התיאטרון הפך להיות עולמי הבלעדי.

הופעתי בתפקיד יוליה בהצגה 'רומיאו ויוליה', אך עד מהרה הבחין במאי התיאטרון בכישרון הארגון  שלי וכבר בגיל שתים עשרה נעשיתי אסיסטנטית שלו.

ההצגות היו בבימוי חדשני ומוזר, כמו תפאורה של רכבת נוסעת העוצרת בתחנות ואני, הילדה, ניהלתי משא ומתן עם חברת הרכבות, כדי לקבל סיוע לתפאורה. הייתי מצעירות התיאטרון, בו הגיל הממוצע היה שמונה עשרה. כל משתתפי התיאטרון התנהלו כמוני, בטוטאליות מוחלטת. תשלום עבור עבודתנו כשחקנים מקצועיים לא קיבלנו, אבל שכרנו היה הופעות גם מחוץ לגבולות ברית המועצות, בפסטיבלים בפולין וביוגוסלביה ובימים ההם זה נחשב לפריבילגיה גדולה.

בגיל שבע עשרה, כשהרגשתי שאני חיה בתוך בועה, כמעט גטו נעול, עזבתי את התיאטרון. עשיתי את הבגרויות והחלטתי שהקריירה שאני מייעדת לעצמי היא בתחום הבימוי.

הגעתי אל המורה האולטימטיבית מבחינתי, מריה קנאבל, יהודיה מוכשרת וחכמה. היא הייתה נחרצת: "ילדונת," אמרה לי מריה, שהייתה תלמידה של סטניסלבסקי, "אולי את מוכשרת, אבל בשביל ללמוד בימוי, את צריכה ניסיון חיים. תלמדי משהו, תסיימי תואר ותחזרי אלי בעוד חמש שנים."

כך מצאתי עצמי באקדמיה הרוסית לאמנות התיאטרון, סטודנטית בפקולטה לניהול תיאטרון. שם גם פגשתי את סלאבה מאלצב ואשתו קטיה, שהיו לי לחברים.

כעבור חמש שנים, בהיותי בת עשרים ושתים, קיבלתי הסמכה להיות מנכ"לית תיאטרון ומריה קנאבל הייתה מוכנה לקבל אותי כתלמידת בימוי, אבל לצערי, היא נפטרה אותו קיץ, בגיל של למעלה משמונים שנה. בגלל הרקורד שלי מהאקדמיה, צירפו אותי יורשיה של מריה ללימודי שנה שנייה בבימוי. ארבע שנים למדתי, עד שהתחלתי לעשות סטאז' כבמאית, לקראת התואר דוצנט ואחריו תואר של פרופסור לבימוי, אלא שחצי שנה לפני סוף הדרך ברחתי לכאן, לישראל.

את ז'ניה, הרי הוא יבגניי אריה, הכרתי עוד בפקולטה לניהול תיאטרון והוא שעזר לי בבחינות הקבלה לבימוי. סלאבה וקטיה היו חברים קרובים וההרפתקה קסמה לי. הייתי בת עשרים ושמונה, גרושה פעם ראשונה {כיום אני גרושה פעם שלישית}, ועם בני המקסים אלכסנדר {היום קולנוען}, אז ילדון בן תשע, עליתי לישראל.  

אנשים רבים ובעיקר אלה עוסקים בתיאטרון, שואלים אותי איך נטשתי קריירה מבטיחה, שהייתה עשויה להיות אדירה ובאתי לכאן, אל הלא ידוע. גם אני עצמי מהרהרת בכך לעיתים - איפה הייתי יכולה להיות עכשיו בתיאטרון במוסקבה. אין לי מושג. אולי הייתי מביימת? אולי הייתי נעשית אשת אקדמיה? עדיין מזמינים אותי, לעתים, להרצות באוניברסיטה במוסקבה. אולי הייתי עוזבת את המקצוע והופכת להיות אשת עסקים? קשה לחיות כיום במוסקבה ולא לנצל את האפשרויות הכלכליות. חיים של שכיר ברוסיה  הם די עלובים. אלא שהגעגועים מתנגשים במציאות. אחת לשנה, בביקור המשפחתי במוסקבה, אני רצה לכל התיאטראות ומוצאת עצמי משתעממת מקצב ההצגות ומההפקות המדכאות והארוכות.

הגעתי לישראל עם הקבוצה הראשונה של מייסדי 'גשר', בנובמבר 1990, וברשותי שתי מזוודות. יכול להיות שמצדי זה היה צעד חסר אחריות - להגיע עם ילד, כשהמלה היחידה שידעתי בעברית, הייתה שלום. באולפן לא הספקתי ללמוד. העבודה סחפה. למזלי יש לי אוזן מעולה לשפות  ומהר מאד דיברתי עברית. עד עכשיו אני משתפרת. מישראל הגחתי למשך ארבעה חודשים לקנזס-סיטי שבארה"ב, שם ביימתי באנגלית. חזרתי לדירה של סלאבה בתל אביב, שם גרנו שמונה אנשים בחדר וחצי. לא סבלנו ולא היה איכפת לנו. לא היינו מפונקים.

בחלומות הכי ורודים שלי באותה תקופה, לא הייתי מאמינה שנגיע לאן שהגענו, שנהפוך להיות חלק חשוב בתרבות הישראלית. חיינו מהצגה להצגה. האם ההצגה תצליח? בשלוש השנים הראשונות חששנו בכל יום, שניאלץ לסגור את התיאטרון. גם לא היינו בטוחים שאנחנו ממש נחוצים כאן. כל אותן שנים ראשונות, עבדתי כאסיסטנטית של יבגני. התחושה הייתה שאנחנו יושבים על פצצה מתקתקת.

הדירה השכורה הראשונה שלי בישראל, הייתה הכי גדולה בה התגוררתי מאז. דירה מכוערת משהו, ברחוב החשמונאים. שולחן מצאתי ברחוב, חברים הביאו מזרן. שילמתי שכירות בסך 500 דולר  כשכל משכורתי הייתה 700  שקל. 'אכלתי את סל הקליטה' ומאז אני חיה במינוס תמידי. באותן שנים ראשונות, היו לי התקפי נוסטלגיה וגעגועים למוסקבה, מקום העליה לרגל של התיאטרון וחשתי שאולי עשיתי טעות. כיום הנוסטלגיה  היא קצרת טווח. אני באה לביקור, גרה אצל ההורים במוסקבה ואחרי שבוע יודעת שהגיע הזמן לחזור הביתה, לישראל. 

גם כשפרץ המשבר הגדול ב'גשר', בשנת 1995, לא עלה בדעתי לחזור למוסקבה. המשבר פרץ בין המייסדים: יבגניי אריה הבמאי והמנהל האמנותי סלאבה מלצ'ב, במאי במקצועו וכאן מנהל התיאטרון. העניין כולו היה מאד רגיש. שני ראשים בגוף אחד. אולי גם הלחץ של השנים הראשונות בארץ - מוסד חדש במדינה זרה, מלחמת הקיום היומיומית. אלמנטים שכנראה עשו את שלהם והצטברו ביניהם אי הבנות. במקרה הפרטי שלי הייתי צריכה להכריע בין שני חברי נפש.

פרשתי עם סלאבה ואותה שנה של פרישה הייתה הכי קשה בחיים שלי. מי שהציל אותי מחרפת רעב, היה ניסן נתיב, שלקח אותי לבית הספר שלו למשחק ובמשך שנתיים ביימתי אצלו עשר הצגות. ל'גשר' חזרתי אחרי שנה וחצי, עם פרוייקט 'גשר לשחקנים צעירים' ומאז גדלתי בתיאטרון – מוניתי להיות משנה למנהל אמנותי ובמאית של ההצגות: 'מדיאה', 'עניין של סגנון', ו'הבן הבכור'. אחרי שאורי לוי פרש מניהול התיאטרון, מוניתי לתפקיד מנהלת התיאטרון.

ברור לי כיום, כי תיאטרון כמו שלנו, הבנוי על להקה קבועה, איננו אופנתי וגם פחות משתלם כלכלית. אני עדיין מאמינה בתיאטרון אנסמבל, המפתח שפה משותפת עם שחקנים קבועים. כל עוד יבגניי אריה נושם תיאטרון, אעזור לו כמנכ"לית, לשמור על הייחודיות שלנו.

שני שליש מהאנסמבל שלנו כיום הם שחקנים ישראלים. אני מאמינה שכך אנחנו בונים את העתיד של תיאטרון 'גשר'. אישית אני מקווה, שבין טרדות הניהול, אזכה להתפנות מפעם לפעם לזמן איכות ולסיפוק הנשמה שלי ואביים הצגה.

לרכישת כרטיס לחצו כאן

לוח הצגות

הצגות קרובות:
יום ב' 22.10.2018 שעה 20:00

חדשות

הכירו את מחזור א', הראשון לסיים את *סדנת הבמה של תיאטרון גשר*!


הקרנות חד פעמיות של הסרטים הבולטים וזוכי הפרסים של 2018

במחיאות כפיים סוערות, נחתמו 4 ההצגות של "הדיבוק" בטורונטו ובניו-יורק!

מידע שימושי על נגישות האתר

תיאטרון גשר יציג בארה"ב ובקנדה את ההצגות "הדיבוק" ו"במנהרה" - ויתארח בפסטיבלים ותיאטראות בטורונטו, ניו יורק ופיטסבורג


הבמאי נועם שמואל יעלה בבכורה ישראלית את הרומן הראשון של הסופר האמריקני ממוצא אפגני

ההצגה "יאקיש ופוצ'ה" בפסטיבל בסיביו

מאיה זיו מתכנית "העולם הבוקר" משתפת את התרשמותה מהצגות הילדים שלנו

הבוקר קיימנו מסיבת עיתונאים בנושא הפסטיבל בהשתתפות ראש העיר, מר רון חולדאי, לנה קריינדלין, מנכ"ל תיאטרון גשר, נעם סמל, המנהל האמנותי של הפסטיבל, אורי שובל, מנכ''ל המישלמה ליפו, סגן שגריר טורקיה בישראל, אומט דניז, רועי חן, דרמרטורג תיאטרון גשר.

חדשות נוספות