ליאוניד קנייבסקי

ליאוניד קנייבסקי

ליאוניד קנייבסקי

כתיבה: טלילה בן –זכאי

עריכה:  בינה אופק

דצמבר 2008

 

נולדתי בקייב, אבל חיי המקצועיים היו במוסקבה. בשנת 1990, כמו בעשרים וחמש השנים שקדמו, שיחקתי בתיאטרון "מאלייה ברונייה".

באחד הערבים, בשנת 1989, נערכה אצלנו אזכרה לשחקן היהודי המהולל שלמה מיכאלס, שבעבר ניהל בבנין זה את התיאטרון האידי של מוסקבה. בין הבאים היה ייבגני אריה, שהעבודות שלו, הזכירו לי את עבודותיו הנפלאות של אפרוס, עמו עבדתי עד פטירתו. אריה סיפר לי על חלומו לעלות לישראל ולהקים כאן תיאטרון דובר רוסית והציע לי להצטרף. נכנסתי ללחץ. מצד אחד הייתה לי קריירה מאד טובה במוסקבה - שיחקתי בתיאטרון, בקולנוע ובטלויזיה. נסעתי לא פעם לחו"ל הן כשחקן והן לניהול כיתות של "מאסטר-קלאס" במשחק. מצד שני, החיים במוסקבה הפכו ממש מסוכנים. המון בריונות ואלימות ברחובות ומשום כך פחת מספר הצופים בהצגות והייתה הרגשה שאין לנו שם עתיד.

אמנם נולדתי למשפחה יהודית, אבל לא קיבלתי כל חינוך יהודי, אפילו את החגים לא ציינו אצלנו. אך לאט לאט התחלתי להבחין באנטישמיות המרימה ראש ואני מניח שגם זה עזר לי בקבלת ההחלטה.

בדצמבר 1990 הגעתי לראשונה לישראל, כדי לקחת חלק ב"קונצרט" – המופע שבאמצעותו הצגנו את עצמנו בארץ. אני הופעתי בסצינה אחת עם מישה קאזאקוב ועוד אחת עם נטשה ויטולביץ. התגובות היו נפלאות ומיד הרגשנו כאן בבית. שלא כמו בארצות אחרות, בהן תמיד הייתה הרגשה שאנחנו לא שייכים למקום ותמיד נשאר שם זרים, כאן הוקפנו בכל כך הרבה חום ואהדה, שנתנו לנו תחושה טובה לגבי העתיד. חזרנו למוסקבה ורוב החברים התארגנו מיד לעליה, אבל אני הייתי כבול לחוזה הוראה במלמו-שוודיה, וידעתי שאוכל להצטרף רק ב-1.5.91 וכך היה.

 ב-30 באפריל עלינו על טיסת הבכורה מריגה לנתב"ג והגענו ארצה. לקחנו אתנו רק חלק מהחפצים שלנו, אבל את החדר של הבת, שהייתה אז בת 13, לקחנו במלואו, כדי להקל עליה את המעבר הלא פשוט.

וכך, כמו שהבטחתי, ב-1.5  התייצבתי לתחילת החזרות על "דרייפוס", בשפה הרוסית, כמובן.

החזרות נערכו במרתף שמפלגת העבודה העמידה לרשותנו ברחוב בן-עמי ושם עבדנו יום ולילה, ברצינות ובמסירות שאיפיינו את אריה בעבודה.

כשהגענו נעזרנו ב"סל קליטה" להוצאות הראשונות. למזלנו הצלחנו להשכיר את הדירה שלנו במוסקבה, כך שהתאפשר לנו לשכור דירה כאן. מצאנו דירה בבית מחודש ברחוב מרכז בעלי מלאכה, מאד קסם לי להכנס לדירה חדשה, שאיש עדיין לא גר בה, אבל בעלי הדירה חששו קצת, שהרי לא הייתה לנו משכורת קבועה ולא ממליצים מקומיים. אבל הסתבר שיש מקרים מיוחדים: לבעלת הבית היה בית קפה ברחוב אבן-גבירול ואנחנו באנו לפגוש אותה שם. לפתע ניגשו אלי אנשים , שזיהו אותי מהסדרה המפורסמת, בה שיחקתי בטלוויזיה במוסקבה, וביקשו חתימה. זה שיכנע את הגברת שאנחנו בסדר וכך זכינו בדירה.

הלכתי כמובן לראות את ההצגה הראשונה שלנו כאן - "רוזנקרנץ וגילדנשטרן" וחשבתי שהיא טובה מאד, לא פחות מזו שראיתי במוסקבה. התרשמתי מאד מתגובות הקהל ואיחלתי לעצמי שכך זה ימשך תמיד.

לא היו לי בעיות של קליטה, כי למעשה המשכתי את החיים המוכרים לי. בתיאטרון דברנו רוסית, המנטליות הייתה זו של התיאטרון שם והאווירה הייתה נפלאה. הרגשנו שאנחנו עושים משהו חדש וטוב. הקושי היחיד היה בחוץ, בגלל השפה. לא רק שלא ידענו מלה עברית, השפה גם נשמעה כל כך זרה, לא דומה לשום שפה שלמדנו בעבר. לא היה לנו זמן ללכת לאולפן באופן מסודר וכך קלטנו מלה פה מלה שם, אבל ידענו שזה לא מספיק.

ההצגה הראשונה שראיתי בתיאטרון הישראלי הייתה "השחף" ב"קאמרי", הלכתי לראות את חברי מישה קאזאקוב, שכאמור הופענו יחד ב"קונצרט" אבל הוא היה בטוח שאין בארץ עתיד לתיאטרון דובר רוסית והעדיף להשתלב בתיאטרון ישראלי. כשראיתי אותו על הבמה נתקפתי פחד. חששתי שגם אני אראה כך על הבמה – מדבר בשפה שאינני מבין אותה.

 על אף ההצלחות של ההצגות הראשונות ב"גשר", הרגשנו מהר מאד שאנחנו חייבים לעבור לשחק בעברית. זה לא היה פשוט. בסוף ההצגה הראשונה, באחד הקבוצים, שאלנו את המארחים איך נשמעה העברית שלנו והם ענו:

"מה, דיברתם עברית? לנו זה נשמע רוסית..."

כשעזבנו את רוסיה, לא היינו בטוחים שנוכל לחזור לשם אפילו לביקור. במשך השנים הכול השתנה. לא רק שנסענו לבקר, אני ממשיך לעבוד גם שם בקולנוע ובטלוויזיה.

אבל אפילו פעם אחת לא העליתי בדעתי שמא עשיתי טעות שעזבתי,  ואף פעם לא התחרטתי על כך שעלינו ארצה.

 

לרכישת כרטיס לחצו כאן

לוח הצגות

הצגות קרובות:
יום ב' 17.12.2018 שעה 20:00