ישראל (סשה) דמידוב

ישראל (סשה) דמידוב

ישראל (סשה) דמידוב

כתיבה: אורית הראל

עריכה: בינה אופק

נובמבר 2008

נולדתי בטשקנט. למוסקבה הגעתי בשנת 1985, בגיל מבוגר יחסית, לצורך לימודי המשחק באקדמיה, אחרי שהשלמתי לימודי הנדסת בנין.  במוסקבה פגשתי את שני האנשים החשובים ביותר בחיי – ייבגני אריה, שהיה המורה הנערץ עלי ובעקבותיו עליתי לישראל ואת סבטלנה, תלמידת הכתה השלישית, שמן הרגע הראשון שראיתי אותה, לא יכולתי להסיר ממנה את העיניים.

כעבור עשרים וארבע שעות היינו נשואים.

אריה אהב אותי מאד. הוא נתן לי תפקידים וטיפח אותי. כבר בשנת הלימודים הראשונה אמר לי: "אתה מזכיר לי את ז'ראר פיליפ". זה מאד החמיא לי, העניק לי הרבה כוח. במהלך העבודה אתו, שמעתי על היוזמה לעלות לישראל ולהקים כאן תיאטרון בשפה הרוסית לדוברי רוסית. זה קסם לי מאד. שוחחתי על כך עם סבטלנה וביחד קיבלנו את ההחלטה להצטרף. בחדשים שלפני הנסיעה היינו במצב רוח מעולה. הייתה תחושה של כניסה למשהו טוב. אני מאד רציתי שינוי, כי למרות הגלסנוסט והשלטון המבטיח של גורבצוב, הייתה ירידה ברמת התיאטרון וברמת החיים ובמדינה הייתה תחושה של חוסר תקווה.

באופן אישי, הייתי בתקופה של חיפושים. רציתי להבין יותר את החיים. התחלתי לקרוא כל מיני ספרים – הברית החדשה, הקוראן, בודהה, הכול. חשבתי שבישראל אפשר יהיה לגלות משהו חדש.

עבודת ההכנה לקראת העלייה התרכזה במספר שעורי עברית ובהכנת קטעים להופעה הראשונה, שאמורה הייתה להציג אותנו בפני אנשי התיאטרון בארץ. הקטעים נבחרו ממחזות רוסיים, שעסקו במעבר למקום חדש. התחלנו בחזרות שם והמשכנו כאן, מיד אחרי שהגענו ארצה, בדצמבר 1990.

במוסקבה היה אז כפור וכאן היה חם. איזה הבדל.

סביטה ואני הגענו ארצה עם בננו הבכור דניאל, שהיה אז תינוק (בטשקנט נותר ייבגני, בני  מנישואיי הקצרים הראשונים). סבטלנה נדרשה לטפל בו, על כן לא יכלה לשחק בשנה הראשונה.

כזכור, בסוף 1990 פרצה מלחמת המפרץ ומיד עם הגיענו ארצה נקלענו לחוויה מוזרה.

הזיכרון החזק שלי קשור לירושלים. בגלל ההמלצה לעזוב את תל-אביב בזמן המלחמה, נסענו לקרובים בירושלים ושם מצאתי צרור עיתונים ברוסית, כשבאחד מהם הייתה כתיבה על ספר בנושא הקבלה בשפה הרוסית. כבר למחרת נסעתי לחנות הספרים ורכשתי את הספר. גיליתי שהוא עונה בדיוק על מה שחיפשתי ורציתי לדעת. זה הוא סוג של מדע שמסביר את מהות הדברים – מהות ולא צורה. הרגשתי שלא במקרה מצאתי את התשובה בזמן המלחמה. הייתי מוכן והדברים נקלטו כמו זרע באדמה חרושה.

ההופעה הראשונה שלנו בארץ, ב-5.12.1990, הייתה מרוכבת מקטעים שונים ושימשה מעין כרטיס ביקור מקצועי. הוכחנו שאנחנו מסוגלים להופיע ולהרוויח את לחמנו.

אך בכך לא די. היה ברור שעלינו להתחיל מיד לעבוד על הצגה. הבחירה נפלה על "רוזנקרנץ וגילדנשטרן". בשבילי זו הייתה חזרה לתפקיד שכבר גילמתי ומפני שגם כאן שיחקנו בשפה הרוסית, זה לא היה קשה. החזרות התנהלו בחדר השני של משרד התיאטרון, בשדרות רוטשילד.

סבטלנה לא יכלה עדיין להשתלב בעבודה, בגלל הטיפול בדניאל הקטן.

החיים כאן נראו לנו יפים וטובים, אולי מפני שמה שעזבנו מאחורינו היה כל כך גרוע. שם לא היה אוכל בחנויות, אי אפשר היה לרכוש ספרים, או תרופות וכאן הכול היה בשפע. קיבלנו חמישים שקל ומיד הלכנו לשוק "הכרמל", קנינו מצרכים וחגגנו. הכול נראה נפלא. מעל לכול הייתה תחושה, שאנחנו מצליחים לעשות בתיאטרון משהו אמיתי. חזק. חשוב. משהו יוצא מן הכלל. מהתחלה היה ברור שנופיע ברוסית לפני קהל דובר רוסית. לא עלה בדעתנו שתוך זמן קצר נעבור להופיע בעברית, אבל זה היה הכרחי. יבגני אריה וסלאבה מאלצב, המנהלים שלנו, החליטו על כך במשותף. נכון שעדיין לא דיברנו עברית, לא היה לנו זמן ללכת בקביעות לאולפן ולרכוש את השפה במלואה, אבל זה לא הפריע לנו ללמוד את הטקסט, שנכתב בשבילנו בעברית באותיות קיריליות, מלה אחר מלה. את הטקסט העברי שאמרנו על הבמה הבנו, אבל לא חשנו אותו. לא דיברנו בינינו עברית וכמובן גם לא קראנו ולא כתבנו. אי ידיעת השפה הפריעה לנו גם בחיי היום-יום, היינו יוצאים עם דניאל לטייל על שפת הים, מסביב כולם דיברו עברית ואנחנו חשנו בדידות. לא היינו חלק מכולם. אבל גם זה התפוגג כמובן, עם הזמן.

הדבר המרגש והמשמעותי ביותר לגביי באותה שנה היה המעבר למשחק בשפה העברית. לא ידענו למה לצפות. את הקהל הרוסי הכרנו מהבית, אבל את הישראלים? ההחלטה הייתה להעלות את "האידיוט"  מאת דוסטוייבסקי. לא ידענו איך הישראלים "יאכלו" את דוסטוייבסקי. מה להם ולו?  אבל מרגע שהחלה ההצגה, השתרר מין שקט כזה של הקשבה והזדהות, שקשה לתאר. תחושה שלא חשתי מימיי. מעין התעלות. כאילו עשינו קפיצה ענקית מבחינה אמנותית.

מעולם לא התחרטתי על כך שעלינו לישראל. כיהודי, אני מאמין שגם אם התיאטרון לא היה מצליח, בסופו של דבר היינו נשארים כאן. למען האמת, לא קיבלנו כל הבטחה בעניין זה, שהרי איש לא ידע איך תתפתח התכנית. את ההחלטה לעלות ארצה קיבלנו ללא תנאים. הלכנו בעקבות אריה, כי הצעד הזה בהחלט קסם לנו, אבל לא היה תנאי. לא הרגשתי אף פעם שאני מפספס משהו בזה שלא נשארתי ברוסיה. להיפך – אני מרגיש שאני מרוויח. יש כאן תרבות שונה ומנטאליות אחרת ואני הרי רציתי משהו חדש. רציתי לגלות את החידוש ואני אוהב אותו. אני לא בטוח שהייתי עושה משהו יותר טוב ברוסיה.

שנות התשעים  ברוסיה היו קשות. שחקנים רבים איבדו את מקום עבודתם, הקהל לא בא לתיאטרון, ברחובות היה הרבה פשע. היית הולך ברחוב ושומע יריות. השחקנים הרוסים בני הדור שלי, נפלו אל תוך ה"בור" הזה. איש לא רצה אותם. כמעט כולם הם כיום אבודים ושיכורים. לא נותרו שם הרבה שחקנים בגילי.

כאן בארץ ממש מתאים לי. אני מרגיש שכאן אני צומח מן היסוד – גם במשחק, גם בחיי היומיום וגם בחיים הרוחניים.

לרכישת כרטיס לחצו כאן

לוח הצגות

הצגות קרובות:
יום ב' 24.09.2018 שעה 20:30

חדשות

מידע שימושי על נגישות האתר

תיאטרון גשר יציג בארה"ב ובקנדה את ההצגות "הדיבוק" ו"במנהרה" - ויתארח בפסטיבלים ותיאטראות בטורונטו, ניו יורק ופיטסבורג


הבמאי נועם שמואל יעלה בבכורה ישראלית את הרומן הראשון של הסופר האמריקני ממוצא אפגני

ההצגה "יאקיש ופוצ'ה" בפסטיבל בסיביו

מאיה זיו מתכנית "העולם הבוקר" משתפת את התרשמותה מהצגות הילדים שלנו

הבוקר קיימנו מסיבת עיתונאים בנושא הפסטיבל בהשתתפות ראש העיר, מר רון חולדאי, לנה קריינדלין, מנכ"ל תיאטרון גשר, נעם סמל, המנהל האמנותי של הפסטיבל, אורי שובל, מנכ''ל המישלמה ליפו, סגן שגריר טורקיה בישראל, אומט דניז, רועי חן, דרמרטורג תיאטרון גשר.

"הצגה שהיא כמו חלום, ממש כישוף תיאטרלי, זוהרת כמו יהלום, גם ללא מילים" הארץ על מקבת - גרסה ללא מילים

קליפ מחדר החזרות

"יפה להפליא...דרמה אנושית רגישה ומשכנעת. הצגה שכדאי לצפות בה... בימוי מיוחד אינטליגנטי ומקורי" ידיעות אחרונות


חדשות נוספות