top banner
ייבגני אריה

ייבגני אריה

ייבגני אריה

 כתיבה: טלילה בן-זכאי

עריכה:  דניאלה בן יעקב 

יוני 2008

 

החלטה לעלות לישראל לא הייתה קשורה לתיאטרון, אם כי בסופו של דבר זה מה שהכריע.

בתחילת שנות ה-80 האוירה ברוסיה הייתה קשה ביותר. רבים מחברי חיפשו דרך לצאת מברה"מ, חלק לאמריקה וחלק לישראל. אשתי ואני החלטנו על ישראל. הגשנו בקשה, נדחינו, והפכנו ל"רפיוזניקים",מעמד בו אתה מאבד חלק מזכויותיך. היה ברור לי שלא אוכל להמשיך כבמאי תיאטרון במוסקבה, אז חדלתי לחפש עבודה כדי לא לשקר ולא לסבך אחרים. למזלנו, רעייתי מרינה, שעבדה כפסיכולוגית לא פוטרה. באותה תקופה חיפשתי לעצמי עיסוקים שונים, ביניהם הקמת גוף חדש של אמנים צעירים, לשמחתי ראש ארגון השחקנים במוסקבה הסכים לעזור לנו וכדי לנהל את הגוף החדש הבאתי את סלאבה מאלצב שהכרתי את עבודתו וידעתי שהוא איש מאד אנרגטי.

באותה תקופה נוצר לי קשר עם אנשי הפורום הציוני בהנהלתו של נתן שרנסקי, אף ערכתי ערב לזכרו של מיכואלס, גדול השחקנים היהודים שנרצח בידי סטאלין.

כך החלו השיחות עם שרנסקי והתחלנו לגלגל את הרעיון של הקמת תיאטרון בארץ.

בהזמנתו ובמימונו של הפורום הגעתי לביקור בארץ ב-1989 כדי לבדוק מקרוב את המציאות התיאטרונית בישראל. בין האנשים שפגשתי כאן היה המחזאי בן-ציון תומר שגלגל את הרעיון להקים תיאטרון ברוסית בארץ. מצד אחד זה עודד אותי, מצד שני כל מי שפגשתי ניסה להניא אותי מן הנסיון בטענה שהוא מועד לכשלון, וזאת על סמך נסיונות קודמים של קבוצות עולים להקים תיאטרונים בשפתם. כולם ייעצו לי לשכוח מתיאטרון ברוסית ולהתמקד בחיפוש עבודה כבמאי בתיאטרונים הקיימים.

זו הייתה תקופה של אי בהירות ולא ידעתי לאן כל זה יתפתח.

בינתיים נפוצו במוסקבה שמועות שאני עומד להקים תיאטרון בישראל, ושחקנים רבים פנו אלי בבקשה להצטרף. חלקם היו תלמידי, כמו: סשה דמידוב, נטשה ויטולביץ- מנור, איגור מירקורבנוב, וחלקם מתיאטרונים אחרים כמו:  יבגניה דודינה, יבגני טרלצקי, בוריס אחנוב, ליאוניד קנייבסקי ועוד.

לא יכולתי להבטיח לאיש מהם דבר. הסברתי להם שראשית מדובר בשלב של עליה. מי שמעונין שיעלה בכוחות עצמו. ובהמשך, אם וכאשר יתאפשר לי להקים תיאטרון, אשמח לעבוד אתם. שאלת היהדות שלהם מעולם לא עלתה על הפרק, אף פעם לא ידעתי מי מתלמידי יהודי. מי שהחליט לעלות ארצה וענה על הקריטריונים שלנו – התקבל בברכה.

עברית הם התחילו ללמוד עוד במוסקבה, בחסות ה"פורום הציוני".

בביקור הראשון שלי בארץ לא יכולתי לבדוק את כל ההיבטים, משום כך שכנעתי את נתן שרנסקי שחיוני שסלאבה מאלצב יסע ארצה ויעמוד מקרוב על כל ההיבטים הארגוניים והטכניים הנדרשים להקמת התיאטרון. שרנסקי השתכנע והזמין את סלאבה והשחקן גיינה וונקרוב שרצה גם הוא להכנס לשטח האדמיניסטרציה. זה היה בקיץ 1990 לקראת פרוץ מלחמת המפרץ הראשונה.

 

אני עצמי הייתי באותה תקופה כבר באמריקה. הסתבר שכרפיוזניקים (מסורבי עליה)  התאפשר לנו בקלות לקבל ויזות לאר"הב, ניצלנו את ההזדמנות לעזוב את רוסיה ויצאנו לניו-יורק. אני, אשתי ובני בןה-6. אשתי קיבלה עבודה במקצוע ובמקביל התחילה ללמוד כדי לקבל את התואר האמריקני, ואני התחלתי ללמד באוניברסיטה של ניו-יורק –NYU  . נציגי ה"פורום" בני-יורק הופתעו מאד לשמוע שאני שם, אבל הסברתי להם שאעמוד בדברי ואם אמנם יבשילו התנאים להקמת התיאטרון עליו שוחחנו, אחזור ארצה. וכך היה. ברגע שסלאבה חשב שהגיע הזמן שנציג את עצמנו בצורה אמנותית בארץ, חזרתי והתחלתי מיד בחזרות על ה"קונצרט", ערב הבנוי מקטעי מחזות, מערכונים ושירים, בהם ניתן היה להביא לידי ביטוי את יכולתם של שחקנינו. בתוך 20 יום בנינו תכנית לתפארת וקיבלנו תגובות מעודדות ביותר עם הקצבה ראשונית לתחילת העבודה המקצועית.

ביני לבין סלאבה מעולם לא נחתם כל חוזה או הסכם דברים. הייתה תחושה של שותפות מלאה, הן בצד האמנותי והן בצד הארגוני-כלכלי. (דבר שלצערנו לא נמשך לנצח, ובסופו של דבר היה קרע שהביא לפירוד).

עם בואי ארצה גרתי עם סלאבה וקטיה בדירה ששכרו בת"א ושקעתי מיד בעבודה. לא היה לי פנאי לשום דבר אחר. צריך לזכור שאז עוד לא היו לנו תקציבים, לא היו משכורות, ונשענו על סל הקליטה. ועוד, צריך לזכור, שהמעבר שלנו מן העולם הקומוניסטי לעולם הקפיטליסטי היה בהחלט טראומטי. לא ידענו מה זה בנק, מה זה צ'ק, מה זה ריבית, מה זו הלוואה או מה זה כספומט. לא ידענו גם מה זה עמותה, ועד מנהל והקצבה ציבורית.

ברוסיה לא הייתה בעייה של מימון בתיאטרון, וכל הצד הזה היה חדש לנו לחלוטין.

למזלנו הקיפו אותנו לא מעט אנשים טובים שהיו מוכנים לעזור בעצה, בקשרים, ובחמימות. האוירה כולה בארץ הייתה אז של רצון טוב לגבי גלהעליה הרוסית ואנחנו היינו חלק ממנה.

למחרת הקונצרט היה עלינו להתחיל לעבוד על ההצגה הראשונה במסגרת התיאטרון. היו כמובן פקפוקים לגבי מה נכון ומה לא נכון. פקפוקים שקיימים עד היום לפני כל בחירת מחזה. מה מתאים לשחקנים שלנו, מה מתאים לקהל, מה יאפשר לי להעלות הצגה בדרך שבה אני מבין תיאטרון? בסופו של דבר החלטנו לבחור ב"רוזנקרנץ וגילדנשטרן" מתים של טום סטופארד, שלדעתי הוא מחזה מצויין. ידענו שאנשים ירימו גבה, איך זה הולכים על מחזה מערבי ולא על רוסי? אבל היה חשוב לנו להציג את עצמנו כתיאטרון מצויין לכל דבר, היכול להתמודד על מיטב הרפרטואר העולמי. המחזה לא היה חדש עבורי, ביימתי אותו בעבר, אבל בגישה שונה לחלוטין. משנפלה ההחלטה התחלנו בעריכת "אודישונים" לשחקנים. באותה תקופה העליה הייתה בשיאה ושחקנים רבים עלו ארצה, מששמעו שמתגבש כאן תיאטרון ברוסית באו מכל רחבי הארץ להבחן בתקווה להצטרף ללהקה.

כך קיבלנו את מרק איוניר, שכבר למד בארץ ומעבר להיותו שחקן מצוין היה לנו לעזר רב בעניני השפה. כך גם קיבלנו את טרלצקי, את אחנוב שהופיע בחאן הירושלמי, את נלה גושובה ועוד.

בהפקה של ,רוזנקרנץ" ברוסיה שיחק אצלי באחד התפקידים גיינה וונקרוב, שהיה איש רב מידות. אלא שהוא בסופו של דבר העדיף לנסוע לגרמניה והצליח שם. מאחר ולא ניתקלתי פה בשחקן ענק כמותו, עלה לי הרעיון ללכת לכיוון הנגדי, ובמקום ענק, ללהק גמד. כך הגענו לשאול אליאס, שהיה קצת מבוהל בהתחלה, אבל מהר מאד נקלט ואהב את מעמדו החדש.

החזרות על "רוזנקרנץ" נערכו בדירת המשרד בשדרות רוטשילד. רק ביומיים האחרונים הורשינו להכנס ל"בימרתף" שהועמד לרשותנו באדיבותו של שמואליק עומר, אז מנכ"ל "הבימה" שהיה לנו מאד לעזר בתחילת הדרך. נוצרה שם בעייה של חשמל, אי תיאום בין השיטה שלנו ושל הארץ, נשארתי שם 48 שעות רצופות כדי להספיק לעשות את כל התיאומים, לא יכולנו להרשות שתהיה כאן איזה "פשלה". ובמאמץ משולב של כולנו ובעזרת פועלי הבמה של "הבימה" פתרנו את הבעיות. הגיע הערב. לא ידענו למה לצפות. יגיע קהל? איך הוא יגיב?

לגבי – זה היה האירוע המשמעותי ביותר בארץ. ההצגה הראשונה. פריצת הדרך.

למחרת התפרסמו הביקורות. הן היו נלהבות. היו שכינו זאת "נס". זה היה מאד מרגש, זה היה גם הרגע בו התחילה ההסתייגות מאתנו. חשש? קנאה?

חשבנו שבשלוש השנים הראשונות נשחק ברוסית ולאחר מכן נצטרך לעבור לאט לאט לעברית. אבל מהר מאד השתלטה עלינו התחושה שזה לא נכון. שאם אנחנו רוצים להמשיך להתקיים כאן כתיאטרון קבוע, עלינו לעבור כמה שיותר מהר לעברית. רוב השחקנים עוד לא ידעו את השפה, לאיש לא היה זמן ללמוד באולפן, בבקר היו חזרות, בערב – הצגות, וכןנסיעות אלמחוץ לעיר כמקובל בארץ. אבל החלטנו לא לחכות עד סיום הלימודים, אלא לקחת את זה כמשימה. כל אחד מהשחקנים כתב את הטקסט שלו בעברית אך באותיות קיריליות ולמד אותו בע"פ. זה היה מתיש אבל הם לא נכנעו. אני זוכר שכאשר חנוך ברטוב, שהיה מידידי ותומכי התיאטרון בא להצגה ושמע את השחקנים דוברים עברית, הוא פרץ בבכי.

המעבר לעברית היה אחד הצעדים החשובים ביותר שלנו. קשה לי לדמיין מה היה קורה אם לא היינו מבצעים זאת בזמן. אני, אישית, התקשיתי ביותר בלימוד השפה. אף פעם לא היה לי מספיק זמן כדי להתפנות וללמוד ברצינות. אני מצטער על כך מאד, ועכשיו עוד יותר מקודם, כי יותר ויותר שחקנים ישראליים הצטרפו לתיאטרון.

משהגעתי ארצה התחלתי ללכת לראות הצגות בתיאטרון הישראלי. את "מיכאל קולהאס" ו"שירה" של ה"קאמרי" עוד ראיתי במוסקבה, ואחרות- בארץ. הבחנתי שיש הבדלים לא מעטים בינינו, הן בבימוי והן במשחק, וזאת לא לעומת התיאטרון הרוסי בכללו, אלא לעומת מה שאני חושב כנכון לתיאטרון.

מעולם לא היו לי חרטות לגבי ההחלטה שקיבלתי לבוא ארצה ולהקים כאן תיאטרון. גם מעולם לא חשבתי שיש סכנה להמשך דרכו, אם כי לאחר המשבר אמר לי צביקה זמיר – שהפך לחלק מהמשפחה – שסכנה ריחפה על ראשנו. מהמשבר, בסופו של דבר, יצאנו מחוזקים. מסתבר ששני מנהלים רוסיים לא יכלו לתפקד נכון פה, במציאות כל כך שונה, ובאקלים פתוח לעומת הסגירות הרוסית, וכניסתו של מנכ"ל ישראלי- אורי לוי הזרימה דם חדש ואיפשרה לנו להפוך לתיאטרון ישראלי לכל דבר.

אני חש שהייתי בר מזל לחיות ולפעול בזמנים מיוחדים במינם. בין הרגעים המרגשים אני יכול לציין, מעבר להצגה הראשונה, גם את הנסיעה לניו-יורק להופיע במסגרת ה"ברוקלין אקדמי" זמן קצר כל כך לאחר שהגענו ארצה. וכמובן את החזרה למוסקבה – כשבקהל היו תלמידי, חברי, העלית התרבותית של מוסקבה. הייתי עצבני מאד ובעיקר נרגש.

אני רואה בסיפוק את ההתאקלמות של החברים כאן, נישואים, לידות, גיור, ילדים הולכים לבתי הספר, משרתים בצבא, ואפילו הלוויות הן חלק מהחיים המלאים שלנו כאן.

לרכישת כרטיס לחצו כאן

לוח הצגות

הצגות קרובות:
יום ה' 26.04.2018 שעה 20:00

חדשות

מידע שימושי על נגישות האתר

הבוקר קיימנו מסיבת עיתונאים בנושא הפסטיבל בהשתתפות ראש העיר, מר רון חולדאי, לנה קריינדלין, מנכ"ל תיאטרון גשר, נעם סמל, המנהל האמנותי של הפסטיבל, אורי שובל, מנכ''ל המישלמה ליפו, סגן שגריר טורקיה בישראל, אומט דניז, רועי חן, דרמרטורג תיאטרון גשר.

"הצגה שהיא כמו חלום, ממש כישוף תיאטרלי, זוהרת כמו יהלום, גם ללא מילים" הארץ על מקבת - גרסה ללא מילים

קליפ מחדר החזרות

"יפה להפליא...דרמה אנושית רגישה ומשכנעת. הצגה שכדאי לצפות בה... בימוי מיוחד אינטליגנטי ומקורי" ידיעות אחרונות


הרצל מתעורר לחיים בגשר, ומזכיר שחזון אינו מסתכם ב"חיים עצמם"

הקרנות חד פעמיות של הסרטים הבולטים וזוכי הפרסים של 2017

"עם הומור שנון, משחק מעולה וטקסט משובח - "הרצל אמר!" היא אחת ההצגות הרלוונטיות והמומלצות בסביבה". (YNET)

בצאת ראש השנה קיימנו את אירוע הגאלה השנתי שלנו, שכלל מופע חד פעמי ומרגש לציון יום הולדתו ה-70 של המנהל האמנותי שלנו יבגני אריה.

חדשות נוספות