top banner
ייבגניה דודינה

ייבגניה דודינה

ייבגניה דודינה

כתיבה: ברוריה אבידן-בריר

עריכה:  בינה אופק

יולי 2008

 כשגנדי גנגרוב אמר ליבגניי אריה : אולי ניקח איתנו את דודינה לנסיעה  לישראל?  יבגניי  קפץ לחזרה שעשיתי על מחזה ושאל: את באמת יהודיה? בחיים לא הייתי חושב שאת יהודיה?  אפשר  לומר שיבגניי היה בשוק מגילוי היהדות שלי.

ואני עוד איזו יהודיה. סבא רבא שלי מצד אמא היה הרב נחמן צייטלין. יחוס רבני. בבית שלנו בשקלוב, אבא מורה ואמא רופאת ילדים, היהדות הייתה ברקע, גם אם לא חגגנו חגים  יהודים. בזכרון הילדות שלי אני רואה את הסבא מצד אבא במוגילוב עומד ומתפלל. כנערה בת 14 אני מעריצה את שחקן התיאטרון והקולנוע אולג דל, כאילו היה כוכב רוק. אולג דל שחקן אדיר שאף פעם לא ראה אותי לא יודע איזו משמעות יש לו בחיי. אני שתיכננתי להיות חוקרת במשטרה, בלשית, נכבשתי בקסם התיאטרון בזכות הכתבות שקראתי על אולג ובזכות המורה לדרמה שהגיע לתיכון שלנו ונתן לי את תפקידה של יוליה.

בגיל 16 כשגמרתי את התיכון החלטתי לראשונה  בחיי לנסוע למוסקבה. התיאטרון היה סוג

של חלום  ואפילו לא ידעתי מה זה אודישן.  ילדה שמנמונת שצמתה הארוכה והכבדה מגיעה עד ברכיה, לבושה בשמלה חגיגית, כל כולה הגיעה לעיר הגדולה מהפרובינציה, משוטטת בין בתי הספר לדרמה. נדחית בבית הספר הראשון, מגיעה לבית הספר השני ומטיילת בגינה מתבשמת ממראה הסטודנטים  הבוהמים ויודעת שאין בי האומץ להיכנס לחדר הבוחנים ולעשות אודישן.

בצומת הזו של חיי, פולשת המיסטיקה. מישהי שעישנה סיגריה ניגשה אלי ושאלה  אם אני באה לאודישינים. אם האשה הזאת- השחקנית מאשה איגנטובה - לא הייתה ניגשת אלי ולוקחת אותי לאודישן, אני מניחה שהייתי עולה על הרכבת וחוזרת לשקלוב.

אודישן? כשהבוחנים ביקשו ממני להשמיע מונולוג נתקפתי בהיסטריה ולא נזכרתי במונולוג. כשהם שאלו למה לא התכוננתי, אני טענתי שגנבו לי את הטקסטים ברכבת. הם הבינו  ששיקרתי ואני בכיתי. בוכה ומשמיעה להם שיר, לחוצה ורוקדת שיר עם. אבל הם צחקו, נתנו לי טקסט ממחזה של אוסטרובסקי וביקשו שאבוא למחרת. התוכנית שלי הייתה להישאר כל הלילה בתחנת הרכבת וללמוד את תפקידה של קתרינה. מאשה הבינה את המצוקה שלי ולקחה אותי לבית חברתה שם התגוררה. הן פרשו לי מזרון וכל הלילה שיננתי  את תפקידה של קתרינה במחזהו של אוסטרובסקי. הבחינות נמשכו שלושה ימים ובסיומן  המורה הראשי הסביר לי שהוא לא מקבל אותי ללמודים בגלל העובדה שהוא לא החליט אם אני מפעילה קסם נעורים או מייצגת כשרון אמיתי. עם הבשורה שבעיניו אני גבולית,  הוא  שלח אותי הביתה והציע שאנסה מזלי בשנה הבאה.  

הביתה חזרתי קרועה ומבולבלת. את שנת ההמתנה ביליתי באוניברסיטה. למדתי מחשבים  והייתי כל כך גרועה שעם סיום השנה כמעט מחאו לי כפיים על העזיבה. אבל בבית הספר למשחק זכרו אותי והזמינו אותי לשוב ולהיבחן.  כבר בת 17. התקבלתי על תנאי לאחר שנכשלתי בבחינה על ההיסטוריה של המפלגה הקומוניסטית. בתקופה הראשונה גרתי אצל  מאשה המטיבה וניקיתי את החדרים במרפאה אורולוגית. עד השנה הרביעית והאחרונה  בלימודי, התנדנדתי בין להיות מוערכת ככשרון מבטיח או כטעות, עד כי בחוסר בטחוני  הצעתי שאתחיל מחדש את לימודי.

ושוב ההצלה מהמטבח של חברתי מאשה, שם שמעתי על מחזה של לודמילה פטרושבסקה

 

ובבית הספר הצעתי שאני אגלם את תפקידה של נינה גברילובה במחזה של פטרושבסקה  אותו נעלה בבית הספר. כולם ראו אותי שחקנית בת 21 בתפקיד. כולל יבגניי אריה. מבית  הספר הקריירה הייתה מבטיחה. התחלתי לשחק בתיאטרון מייאקובסקי. המפגש המקצועי  שלי עם יבגניי אריה התחיל כשהוא עבד עם הכיתה של סשה דמידוב על פרוייקט הסיום  ואחת השחקניות נכנסה להריון וביקשו ממני למלא את מקומה. המפגש השני היה כשיבגניי ביים בתיאטרון מייאקובסקי את "רוזנקרנץ וגילדרשטרן מתים" ואני גילמתי את אופליה.

באותה תקופה יבגניי סיפר שהוא עוזב לישראל. באותו שלב דובר רק על סיבוב הופעות בישראל. הגעתי לישראל באוקטובר 1990. כל רכושי מזוודה אחת עמוסה בספרים, הכרית והשמיכה שלי. ולא שלא תפסתי פחד. במובן מסויים הייתי כמו מישקין האידיוט של דוסטוייבסקי. אבל ידעתי שאם ארצה תמיד אוכל לחזור לתיאטרון מייאקובסקי או תיאטרון אחר, הרי אף אחד לא גירש אותי מרוסיה. ברוסית יש פתגם: מי שלא מסתכן-לא שותה  שמפניה. אבל פתגם נוסף ברוסית שמתאים למצבי: אף פעם אל תחזור למקום שיצאת ממנו.

הרגשתי שאני חייבת לעצמי את הנסיון הזה. ואמא שלי אמרה: סבא שלך תמיד חלם לעלות לפלשתינא.  חודש אחרי שעליתי לישראל, פרצה מלחמת המפרץ. בשלב ראשון גרתי במלון חדרים ברחוב  פרישמן. ובשלב שני גרתי אצל מלצב ואשתו. לאולפן הלכתי רק חודש ופרשתי. את השפה העברית רכשתי תוך כדי עבודה. במשך השנים בעקבותי ההורים ומשפחת אחותי עלו גם הם  לישראל. הרגשתי שאני חלק מהגרעין המייסד והקטן של גשר. זו הייתה הרפתקה. החו"ל  הראשון שלי. הכל היה חדש בעיני ומרתק. המדינה. תל אביב. אחרי כמה חודשים אצל המלצבים עברתי להתגורר בדירת שני חדרים של התיאטרון בדיזנגוף פינת פרישמן. הדיל היה שאני גרה בחדר אחד והתיאטרון משתמש בחדר השני. כך הגיע לחדר השני המוסיקאי  אבי בנימין ומאז לא נפרדנו. את החתונה שלנו עשינו על הבמה של גשר כשברקע התפאורה  של רוזנקרנץ וגילדנשטרן, ההצגה הראשונה של תיאטרון גשר בישראל.

בשנים הראשונות לא קראתי עברית ולכן גם לא קראתי את הביקורות על תפקידי.  בדיעבד היה בזה מין חוסר אחריות. באה, משחקת, בלי מבקרים. והחיים רצו. כשאני מנסה  לנתח את סוד היחודיות וההצלחה של תיאטרון גשר, ללא היסוס אני יודעת: זה יבגניי אריה. בימאי אמיתי שקיבץ סביבו אנשים נכונים  ללא נפיחות עצמית וסחף אותם בגאוות יחידה.

מכיוון שאני לא נוהגת, גם המאבק שלי עם השפה העברית והנצחון שלי עם השפה, קשורים לנהגי מכוניות. זו סצינה מהחיים. אני נכנסת למונית ומשמיעה באוזניו בשטף טקסט מהצגה:"אני מתחננת לפניך, תשלים על הגורל, תעמוד במבחנים הנוראים ביותר שמחכים לך". הנהג מתמודד עם האשה המוזרה בתגובה הכי טיפוסית ישראלית: "למה מותק?" ולא  יודע כי התגובה שלו הבהירה לי שהוא הבין כל מילה שאמרתי.

בתקופה הראשונה שלנו בגשר, לא לקחנו סיכונים ולחשנית עמדה ליד הקוליסות כשהמחזה  בידיה, מוכנה להציל כל שחקן שלפתע נתקע עם המילים הקשות. הידיעה שהיא שם נסכה בנו בטחון. כי אחרת איך אפשר להסביר שבאמצע מונולוג שלי הלחשנית סגרה את ספר המחזה, פרשה לעשן סיגריה  ולתדהמתה הבחינה שאני תקועה במילה. מבועתת היא רצה לספר המחזה וברגע בו פתחה את הספר, המילה האבודה חזרה אלי, ללא עזרה שלה.

בחזרות עם יבגניי אריה אני ממשיכה לדבר רוסית. בבית מדברת עם אבי רוסית. בתנו אנה בת ה-12 וחצי  מושכת בבית לדבר עברית. גם אני עצמי כיום חושבת בעברית. אבל ממשיכה לחלום...ברוסית.

 

 

לרכישת כרטיס לחצו כאן

לוח הצגות

הצגות קרובות:
יום ה' 28.06.2018 שעה 20:00