יורם קניוק

יורם קניוק

יורם קניוק

כתיבה: טלילה בן-זכאי 

עריכה:  בינה אופק 

נובמבר 2008

 

הבמאית נולה צ'ילטון, אותה הכרתי והערכתי מאד עוד מימי היכרותנו בני-יורק, סיפרה לי ששמעה על קבוצת תיאטרון של עולים חדשים מברה"מ לשעבר שהחלה לפעול בארץ. כך הגעתי ל"בימרתף" לאחת ההצגות הראשונות של "רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים", ונדהמתי. ההצגה הייתה ברוסית ואני לא הבנתי אף מילה, גם את המחזה עדיין לא הכרתי (מאוחר יותר קראתי אותו באנגלית), אבל זה לא מנע בעדי להתפעל מהבימוי והמשחק ולהתאהב. אני מודה, ממש התאהבתי בהם. הם הזכירו לי את ימי הקמת "הבימה" שגם הם הגיעו ממוסקבה עם מבטא רוסי כבד, אבל עם נשמות רחבות ורצון ענקי להצליח.

באותה תקופה כתבתי ב"תל-אביב" של "ידיעות אחרונות", שם פרסמתי כתיבה נלהבת על התיאטרון הנפלא, תחת הכותרת|"המכשפים". לכתיבה היו הדים, ושמם החל להתפרסם. הם היו מאד אסירי תודה וכך התחיל להיווצר בינינו קשר. באתי מדי פעם להצגה, או למשרד. הכרתי את ייבגני אריה, סלאבה וקטיה, שלושת האישים שניהלו את התיאטרון במשותף וביד רמה. החריצות והמסירות שלהם לא ידעה גבול. הייתי מוכן לעזור בכל מה שנתבקשתי והעמדתי לרשותם, מרצון, את כל קשרי. מספר חדשים לאחר מכן, ביוזמתו שלנועם סמלשהיה אז קונסול נפלא לעניני תרבות בניו-יורק, הוזמנה ההצגה לקחת חלק בפסטיבל ישראלי שנערך ב"ברוקלין אקדמי" המאד יוקרתי. ניסיתי ליצור קשר עם המשרד ולא נעניתי, אז נגשתי למשרד ופגשתי אתרומן קבטנר, המנהל האדמיניסטרטיבי שהיה על סף יאוש. עיקלו לו את כל המיכשור במשרד: הטלפון, הפקס, המחשב, הוא לא היה מסוגל ליצור קשר עם התיאטרון שנמצא בנ"י ולא לדווח לעתונות המקומית על ההצלחה שם. רומן ביקש את עזרתי. באותו ערב פגשתי ידידה ותיקה ובעלת אמצעים, הגברת יהודית קמחי, לה סיפרתי על מצוקת קבוצת השחקנים – העולים, מבלי לחשוב פעמיים הציעה לתרום להם 100.00 שקל! (לימים, אחרי הפילוג, היא ביקשה וקיבלה את כספה בחזרה). זה היה ממש נס בשביל התיאטרון, קשה מאד לשער מה היה קורה אם הכסף לא היה מגיע ברגע הנכון.

כשהשחקנים התחילו ללמוד עברית ושברו את השינים, הצעתי להם ללמוד משפט אחד: "אל תחסום שור בדישו", אפשר לאמור אותו בכל מצב, הבהרתי להם, וזה יפיל את השומעים...למרות שאני לא ידעתי מילה רוסית והם לא ידעו מילה עברית ומעטים ידעו מעט אנגלית, הייתה בינינו הבנה. מין שפה פנימית של תיאטרון.

והיו המסיבות. לא מיהרו להתפזר בסוף ההצגה, ישבו, שתו, דיברו, התווכחו, צחקו, חשו גאוות יחידה.

התנאים בהם חיו ועבדו היו ממש בלתי נסבלים. אני זוכר דירות עלובות דחוסות באנשים וחפצים, ושחקנים עטופים בפרוות בחזרות שנערכו ב"נחמני" שלא היו בו מתקני קירור וחימום. אבל הם אף פעם לא התלוננו. עבדו ללא מגבלה של שעות, נחושים בדעתם להצליח. כמו רוב העליה הזאת הם לא ישבו וחיכו שיתנו להם, אלא יצאו לעבוד ולהתקדם.

הם העלו בבית החיילאיזה מחזה מוסיקלי בן שלושה ספורים, אני לא יודע למה זה לא הצליח, אני אהבתי אותו מאד. אהבתי גם את "דרייפוס" ואת "האידיוט".  רק לאחר מכן עלה הרעיון להתמודד עם "אדם בןכלב" שכתבתי כספר ב-68 והיה צורך להמחיזו. זה היה כרוך בתרגומים מעברית לרוסית (למחזאי אלכסנדר צ'רבינסקי) ואנגלית לשחקנים הישראלים) ובחזרה, כדי שכולם יבינו את הכול. וזה לא היה פשוט. חוץ מזה, לא ייבגני ולא השחקנים ידעו הרבה על השואה. למען האמת רובם לא ידעו כמעט דבר ביהדות בכלל ועל ישראלבפרט, והיו לנו הרבה שיחות. ייבגני התענין בקברים, לקחתי אותו לבית הקברות ברחוב טרומפלדור, שם התרשם מהמנורות הקטנות אותן שיבץ בהצגה לאורך הפסים.

המחזה הזה היה בבחינת חידוש גמור לייבגני, לא חמרים שנתקל בהם בעבר אם כצופה או כבמאי, כאן ההתמודדות הייתה כולה שלו. הוא היה זה שהחליט להעלות את ההצגה בתוך אהל של קרקס. סלאבה יצא מדרכו כדי למלא את מבוקשו, הוא השיג את האהל, דאג שיתאימו אותו לצרכי ההצגה, ובכך איפשר לייבגני לממש את התפישה האמנותית שלו. וההימור עבד. ההצגה זכתה להצלחה עצומה, הן בארץ והן בחו"ל.

אני לא זוכר בדיוק את תגובות מבקרי התיאטרון, אבל ברוב המקרים הם יודעים לנתח מה

שכבר ראו ולא את החדש והשונה, לוקח להם זמן להתרגל.

במשך כל אותו זמן התמודדו השחקנים עם השפה. אני זוכר איך ישבו ועשו תרגילים בעברית עם מורה, זה נשמע בעיני מאד משעשע והצעתי לייבגני לעשות מזה הצגה, אבל הוא סירב. חמרים רילבנטיים לא ענינו אותו. יום אחד הציע לי לכתוב מחזה על פי המחזה הידוע של טורנטון ויילדר:  OUR TOWN לא חשבתי שזה מתאים לנו, אבל אז פנה ליהושוע סובול וכך נולד "כפר" המחזה הכול כך ישראלי של "גשר".

 

לרכישת כרטיס לחצו כאן

לוח הצגות

הצגות קרובות:
יום ה' 18.01.2018 שעה 20:00