טניה ויורה סוכנוב

טניה ויורה סוכנוב

טניה ויורה סוכנוב

כתיבה: טניה סוכנוב

תרגום לעברית: לנה אטינגר

דצמבר 2008

עריכה: בינה אופק

בסוף שנות השמונים, כאשר לאט לאט החלו החברים שלנו לעזוב את ברית-המועצות, קינאנו בהם מאד. אנחנו לא יכולנו לעשות צעד משמעותי שכזה, בגלל מחלתה של אמי.

בסתו 1989 עבדו בעלי יורה  ויבגני טרכלבסקי, ביחד באותו תיאטרון בובות ואז גם התחלנו לתכנן תוכניות משותפות, לגבי עלייה לישראל. חשבנו שאם ניסע ביחד, יהיו שלבי הקליטה פחות מפחידים וקשים.

באותה תקופה אפשר היה לקבל וויזה, רק אם הייתה הזמנה אישית מהארץ. לטרכלבסקי הייתה דודה, שהזמינה אותו ארצה והוא ביקש ממנה לשלוח גם לנו הזמנה. התחלנו לטפל במסמכי העליה וכשקיבלנו את ההיתר, מיד נשללה מאתנו האזרחות הסובייטית.

במאי 1990 יצאנו ממגיניטוגורסק למוסקבה. הכול נעשה בחשאי, כי פחדנו שחברים ושכנים יראו את יציאתנו בעין לא טובה.

ב-27 במאי 1990 נחתנו בישראל ומיד נסענו לשכונת גילה בירושלים, שם גרה הדודה, שאירחה בביתה את שתי המשפחות: ייבגני טרכלבסקי ומשפחתו שמנו 5 נפשות וכלב, ואנחנו – שלוש נפשות וכלב... כעבור יומיים בלבד מצאנו, באמצעות ארגון ציוני דרום אפריקה, דירת שני חדרים בשכונת שמעוני בירושלים. הייתה זו שכונה טובה וירוקה, לא רחוק מתיאטרון ירושלים. ממרפסת דירתנו יכולנו לראות את בניין הכנסת.

הימים הראשונים על אדמת ישראל נראו לנו מאושרים מאד. נרשמנו לאולפן לעברית וחיכינו עד שתתארגן כתה. במשך שבוע חיכינו בבטלה ולא עשינו דבר. מפה לשם, למדנו כמה מלים הכרחיות בעברית, מלים שהיינו צריכים להשתמש בהם בחיי היום-יום. בננו מיתייה התקבל ללמוד בפנימייה באולפן ליד נתניה. כמו מיתייה, גם אנחנו היינו הולכים בכל בוקר לאולפן שלנו בירושלים, כמו לעבודה.

כעבור שבועיים-שלושה הגיעו אלינו שני ישראלים שחיפשו את בעלי יורה.  התברר שאחד מהם התכונן להכין מופע של תיאטרון בובות וחיפש איש מקצוע. בפסטיבל של תיאטרוני בובות במינסק שמעו על מומחה שעלה ארצה  וכך הגיעו אלינו.

המפגש עם שני הישראלים היה כמו נס. סיכמנו את תנאי העבודה וממש כעבור יום, יורה כבר התחיל לעבוד. בשכונת תלפיות בירושלים, היה בית-ספר לתיאטרון, ובסדנאות של אותו בית-ספר, הוא התחיל את מופע הבובות הראשון שלו בארץ.

העבודה נמשכה כחודשיים וחצי ומיד אחרי שהחזרות הסתיימו והמופע התחיל, הזמינו את יורה לעבוד בבית-הספר עצמו ולהנחות סדנא לסטודנטים. מכיוון שיורה מצא מיד עבודה, הוא לא יכול היה להשתתף בלימודי העברית באולפן. אבל אני, אחרי יום לימודים באולפן, הייתי באה לעזור לו בעבודתו.

בין השאר, בניתי מנייר דחוס, בובות גדולות לחלונות ראווה.

באוגוסט 1990, הגיע ממוסקבה סלאבה מלצב. יורה הכיר את סלאבה באופן אישי במוסקבה, במסגרת פסטיבל שהוקדש לזכרו של הבימאי אפרוס,  באביב 1989. הוא קיבל את הטלפון שלנו מחברים משותפים במוסקבה ומיד בהגיעו לישראל, צלצל אלינו וסיפר כי הוא, איש הפורום הרוסי, מבקש להקים תיאטרון רוסי בראשותו של יבגני אריה.

התכנית הראשונה הייתה מופע, שיציג את האמנים, בבימוי יבגני אריה. את יורה הזמינו לבנות וליצור כוס זכוכית בגובה2 מטרים,  לצורך אפיזודה עם גמדים. את הכוס הכין יורה בסדנאות תיאטרון הבימה ובאפיזודה זו הופיעו וואניה טרכלבסקי וויקטור שריימן.

כאשר היה המופע מוכן, הזמין סלאבה מלצב את יורה לעבוד בו כתאורן ואיש במה. במשך חודש תמים רץ המופע בערי ישראל ואחר-כך החלה העבודה  בתיאטרון. יורה ואני עשינו את השיפוץ במשרד, בשדרות רוטשילד בתל-אביב, בעוד הנהלת התיאטרון בוחנת עובדים טכניים ושחקנים להצגה הראשונה של "גשר" -"רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים".

בחורף 1991 החלה מלחמת המפרץ. מכיוון שהטילים מעיראק הגיעו גם לסביבות תל-אביב, עבר התיאטרון לשבוע ימים לירושלים. כל השחקנים גרו אצל קרובים וחברים. סלאבה מלצב, אשתו קטיה וייבגניה דודינה, גרו אצל וניה טרכלבסקי. אצלנו גרה משפחת ארסן גוטליב, שעבד כאדמיניסטרטור בתיאטרון. שבוע אחר כך חזרו אנשי התיאטרון לתל-אביב, להמשיך בחזרות. בעלי ואני היינו נוסעים יום-יום, עם מסכות גז, מירושלים לתל-אביב, כדי לסיים את השיפוץ במשרד התיאטרון. בזמן התקפות הטילים, חששנו לבננו מיתייה, שהיה באותו זמן באולפן בנתניה.

תוך עבודת השיפוץ, חיפשתי אבזרים שונים לצורך ההצגה ובדרך זו למדתי מקצוע חדש - הפכתי לריקוויזיטורית של התיאטרון.

ביום 20 באפריל 1991, נערכה הצגת הבכורה, בשפה הרוסית כמובן, של "רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים", באולם ה"בימרתף" של הבימה. בהצגה זו התחלתי לעבוד גם כמאפרת.

הצגת התיאטרון השנייה עליה התחילו לעבוד הייתה "משפט דרייפוס". בהצגה זו כבר עבד בננו מיתייה, שהיה אז בן 16. תפקידו היה להפעיל את הבמה המסתובבת. הצגה זו הוכנה ללא עוזר במאי ומכיוון שצריך היה  עוזר במאי ומנהל הצגה, שיהיה אחראי בזמן המופעים, הציע יורה אותי וכך הפכתי להיות עוזרת הבמאי ומנהלת ההצגה.

בשלבים הראשונים של הקמת התיאטרון, היינו כולנו מלאי התלהבות והיינו מוכנים לעבוד 19 שעות ביממה. עשינו אז את כל העבודות הנחוצות וכך, כאשר נתמניתי למנהלת ההצגה, עבדתי במקביל, גם כריקוויזיטורית ומאפרת. יורה בעלי, בנה תפאורות והיה מרכיב אותן על הבימות השונות בארץ. בתפקידו זה גם פתר הרבה בעיות טכניות שהתעוררו במהלך סיבוב ההצגות.

בספטמבר 1991, נסענו לפסטיבל התיאטרון בעכו. לפסטיבל זה הבאנו את ההצגות, "רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים", "משפט דרייפוס", "לו היה....  "

ו"בלגנצ'יק". להצגה "לו היה...." תפרתי שלושה מסכי רקע גדולים, שנעו על גלגלים והיוו את תפאורת ההצגה. לעכו נסענו עם מכונת התפירה, כי המסכים לא היו גמורים.

באולמות התת-קרקעיים של עכו העתיקה, בנה יורה במה, יחד עם עוד ששה אנשים, כולל בננו מיתייה, במשך שלושה ימים. ההצגות נמשכו ארבעה ימים, חמש הצגות ביום. באותם אולמות תת-קרקעיים, לא היה מיזוג אוויר ופשוט לא היה אוויר. את ההצגה האחרונה, החמישית, היינו מתחילים בשעה 9:00 בערב. בזמן ההצגה, בין הכניסות והיציאות לבמה, היו השחקנים נרדמים מרוב עייפות.

אחרי הפסטיבל בעכו, בפברואר 1992, נסענו לארצות-הברית, עם ההצגה "רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים" והופענו באקדמיה למוזיקה של ברוקלין. אני עבדתי כמנהלת הצגה, מלבישה, מאפרת וריקוויזיטורית. עשיתי את כל התפקידים האלה יחד כדי לחסוך כסף, כי לתיאטרון לא הייתה אפשרות לשכור אנשי מקצוע נוספים.

עם שובנו מארצות הברית, התחילו לעבוד ב"גשר" על הצגה חדשה - "חיי מולייר" ("הצבועים") של בולגקוב.

לרכישת כרטיס לחצו כאן

לוח הצגות

הצגות קרובות:
יום ה' 19.07.2018 שעה 20:00