חנוך ברטוב

חנוך ברטוב

חנוך ברטוב

איסוף החומר: גיל קיסרי

אפריל 2008

הכל החל ביולי 1990 בשיחת טלפון שקיבלתי מבנציון תומר ז"ל. תומר סיפר שפגש אדם בשם סלַאבה מאלצֶב, שהגיע ממוסקבה בכוונה להקים בארץ תיאטרון דובר רוסית עם קבוצת שחקנים בולטים הרוצים לעלות לישראל, אך כל מאמציו עד כה עלו בתוהו.

בהמשך לאותה שיחה זימן תומר להתייעצות את ד"ראריה הראל, לשעברשגריר ישראלבמוסקבה, ראש מערכת בתי-החולים של עיריית תל-אביב ומעורה בקרב העולים מרוסיה; את מרשמואל עומר, שעמד אז בראש תיאטרון "הבימה" ואת ד"ר דוד אלכסנדר, שעמד אז בראש קרן יהושע רבינוביץ לתרבות ואמנות. נפגשנו וסיכמנו שראוי להציע לאורה גולדנברג, אז ראש עמותת חוג ידידי "הבימה", שתשמש יו"ר השדולה שביקשנו לייסד כדי לקדם רעיון חדשני זה.

התקשרתי לגולדנברג והעליתי בפניה את הנושא. גם הנחתי לפניה מעין מסמך שפורטו בו מטרות היוזמה וכן הבעיות והצרכים המסתמנים כפי שגובשו בידי כמה חברים ישראלים. (מצורף מסמך מס 1). לצערנו היא לא ראתה אפשרות לפעול בעניין, ובאחריות לשיתוף הפעולה המתוכנן עם "הבימה" הוסיף לשאת מנהל התיאטרון, שמואל עומר.

היה ברור שכדי לממש את הרעיון יש לעניין בו אתמשרד החינוךוהתרבות ולהבטיח את תמיכתו העקרונית והמעשית. לבקשתי זימן מראבנר שליו, אז ראש מינהל התרבות במשרד, את החבורה היוזמת למשרדו ב-26.11.90 (מסמך 2). לאותה פגישה הוא זימן גם אתשרה ליסובסקי, מנהלת המחלקה לתיאטרון במינהל התרבות. הדיון היה ארוך, מקיף ומייגע, אך בסופו של דבר דבק שליו בהתלהבותנו והתחייב לתמוך בניסיון ייחודי זה, למרות שמדובר היה בהחלטה תקדימית- תמיכהבהצגות ברוסית - ובסכום ראשוני נכבד.

ראוי לציין שהתיאטרונים העבריים הגדולים שנציגיהם היו חברי המועצה לתרבות ולאמנות ומשקלם בה היה מכריע, לא גילו התלהבות להקמת תיאטרון נוסף, שיבקש גם הוא תמיכה מן התקציב הציבורי. הקולות שנשמעו דיברו בעיקר על מהלך "חסר תקדים", מתן חותם ממלכתי לתיאטרון בלשון זרה.

כדי להתגבר על התנגדות זו הוסכם שהאישור יינתן לא ל"קבוצת תיאטרון" אלא ל"פרויקט תיאטרוני לעולים", וכי התמיכה תוגבל לתקופה שלא תעלה על שלוש שנים. פירוש הדבר היה שמעבר לשלוש שנים אלה לא תהיה כל התחייבות להכיר במעמד הקבוצה כתיאטרון נפרד – ברוסית או אף אם יעבור לשחק בעברית – ולהעניק לה תמיכה ציבורית וכספית.

ב-2.12.90 התקיימה ישיבה במשרדו של עומר ב"הבימה" לסיכום עמדתה של הקבוצה היוזמת (מסמך 2), שהשתתפו בה :

ד"ר דוד אלכסנדר – מנכ"ל קרן ת"א לתרבות ואמנות.

רפאל בן-משה – מרכז פרויקטים לקליטת אמנים עולים במינהל התרבות.

שרה ליסובסקי– מנהלת המחלקה לתיאטרון במינהל התרבות.

פרופ.אריה הראל, מראשי הפעילים למען העלייה מבריה"מ.

חנוך ברטוב - סופר ועיתונאי.

בנציון תומר - משורר ומחזאי.

שמואל עומר– מנכ"ל התיאטרון הלאומי "הבימה".

בישיבה הוחלט, כצעד ראשוני, לבקש מסלאבָה מַאלצֶב להמציא את רשימת השחקנים היושבים עדיין במוסקבה ושואפים לעלות לישראל. בין השמות שהגיש היו מנהיגם האמנותי, הבמאי ייבגני אריה;  ייֶבגֶניה דוּדינָה;  סשה (ישראל) דֶמידוֹב ואחרים, היום מהבולטים באמני הבמה בישראל.

סוכם כי "הגרעין הקשה" של התיאטרון ימנה שמונה אנשים שיועסקו במשך שנה בשכר חודשי, בעוד שהיתר יועסקו על בסיס ההפקות שישתתפו בהן. המחשבה הייתה על שתיים-שלוש הפקות בשנה.

חשוב לי להדגיש שפעילות כולנו נעשתה בהתנדבות ובלא כל מניע צדדי. אני, למשל, עבדתי אז כבעל-טור בעיתון "מעריב" ופעולותיי למען "גשר" קיבלו את אישור העורך הראשי דאז, עידו דיסנצ'יק.

כדי להשתמש בסכום שהוקצב דרוש היה חשבון בנק. מנהל הסניף של בנק מסויים בשדרות רוטשילד התנה פתיחת חשבון בהפקדה מוקדמת של כסף (שבינתיים לא היה בנמצא). מאלצב הזעיק אותי כמיישר-הדורים. הוברר, כמקובל בישראל, שהמנהל הוא גיסו של חבר טוב וכי גם שמי מוכר לו, ועל סמך חתימתי נפתח החשבון, והכסף החל להיכנס.

לאחר פנייה שלאבנר שליווחברי משלחת מטעם העמותה הסכים מנכ"ל הסוכנות דאז, האלוף (מיל.) משה נתיב, לאשר תקציב של 300.000 ₪ נוספים לסכום של 600.000 ₪ שהקצה לנושא משרד החינוך. מר נתיב עמד בדיבורו, אבל לא עמד לרשותו כסף מיידי זמין. שליו קיבל עליו אחריות נוספת והוסיף (כהלוואה זמנית לסוכנות) את הסכום החסר.

שותף נוסף למיזם אמור היה להיות "הפורום הציוני" בראשותו של נתן שראנסקי, שנציגו בהנהלה הציבורית של "גשר" היה ולאדימיר גלוזמן, אלא שהכסף המובטח לא הועבר. בפגישת-חירום שנערכה בהשתתפות נשיא הפורום, שראנסקי, נמסר על מצבו הכלכלי העגום של התיאטרון והובע החשש פן יאלץ להיסגר אם ההבטחות לא יקויימו. גלוזמן שלח לנו מכתב בו עיוות את הנתונים, ובמקום להודות כי "הפורום" לא עמד בהבטחתו העמיד פני נעלב מדרישותינו. (מסמך 4)

במקביל פעלה הלהקה במהירות (ובתנאים פיסיים קשים ביותר) והתכוננה לקראת הופעה ראשונה על הבמה במבחר קטעים ("קונצרט").ואכן, בעזרתו האוהדת שלשמואל עומר, העלו אנשי הקבוצה את המופע הראשון שלהם – קטעי משחק ושירה ברוסית - ביום 19.12.90 באולם ה"בימרתף" של "הבימה" בתל-אביב (מסמך 3, דברי הברכה של ברטוב  בערב הבכורה). חברי הקבוצה קיבלו את הצעתי לקרוא ל"פרויקט התיאטרון" בשם "גשר", שם שנותר עד היום והיה למותג.

אלא שמהר מאוד התברר שהאכסניה שהציעה "הבימה" אינה מתאימה ויש למצוא לקבוצה בית-קבע מתאים יותר. באותו שלב נתבקשתי למלא את תפקיד יו"ר ההנהלה. פניתי לראש עיריית ת"א, ידידי  האלוף (מיל.)שלמה להטבבקשה לסייע לתיאטרון למצוא בית. אם זכרוני אינו בוגד בי, נענה כבר אז האלוף (מיל.) צבי זמיר להושיט סיוע והסכים להצטרף אלי.

בישיבה נכח, מתוקף תפקידו כראש מחלקת התרבות של העירייה, יוסי קיוסו, שהציע להעמיד לרשות "גשר" את "מרכז פרנקפורט" בשכונת יד המעביר. היה ברור שמיקום זה  ידון מראש את "גשר" לכישלון שכן הוא ירחיק אותו ממרכז הפעילות התיאטרונית. ברגע של כעס-למחצה התפרצתי ואמרתי ליוסי: "אתה תעבור לשם".

ציץ' פרץ בצחוק, וכהברקת-פתאום הציע את אולם "נחמני", ביתו לשעבר שלהתיאטרון הקאמרי, שעמד אז שומם ועזוב. זה היה צעד ראשון וחשוב בדרך להכרה ולהתבססות.

ההרגשה שאנו מסייעים לקליטת להקה חשובה ולהצבתה במרכז חיי התיאטרון בארץ הסבה לנו, "הסייענים-המתנדבים", סיפוק רב. אך לא אצא ידי חובתי אם לא אצביע על כמה צרימות. אסתפק בשתיים:

א. עד היום לא ברור לי איך נראינו אנחנו בעיניהם, לא כעמיתים לעיסוק בספרות ואמנות, אלא אולי כפקידי-רשות ("נצ'לניקים") מוסווים. ביטוי בולט אחד לכך היה מיאונו של מנהיג הלהקה, ז'ניה אריה, להשתתף בישיבות ההנהלה הציבורית. הוא שמר על מרחק ועל מידה של התנשאות, שהתעלמנו ממנה משום שהעיקר היה העמדת מפעל יקר זה על רגליו.

ב. שאלת השפה העברית. כמודגש למעלה, תמכנו בכל לב בהתארגנות "גשר" בלשון הרוסית כדי שיינתן לו להפגין את מלוא יכולתו האמנותית וכדי למנוע ממנו את גורלם של אמנים עולים רבים שנשחקו בתיאטרון העברי שאת שפתו לא ידעו. אבל ברור היה לכולנו שאין זה אלא שלב מעבר. בתחילה ינהרו להצגותיו כדי לצפות בתיאטרון מעולה, אך בהדרגה ינשרו הישראלים שאינם דוברי רוסית ו"גשר" עלול למצוא עצמו נדחה לשוליים, כעוד תיאטרון של מעטים.

הוויכוח בנושא חשוב זה לא היה קל, ואני מצידי חשתי בו שלא בנוח. אחת הסיבות לכך,  ואני מתנצל על הנימה האישית, הייתה דיבורו האנגלי של ז'ניה, היהודי הרוסי. בתחילה היה הדבר טבעי, אבל גם כאשר מצא עצמו "גשר" נדחף לעבור לעברית כתנאי להמשך התקיימותו כתיאטרון ישראלי מרכזי, המשיך ז'ניה לדבר אנגלית בלבד.

הבעיה האישית שלי נפתרה כאשר ב-1993 עברתי ניתוח מעקפים שהרחיק אותי מפעילות ציבורית. אמנם לאחר החלמתי חזרתי לזמן מה, אך בעיקר חיפשתי אישיות שוחרת תרבות ובעלת תוקף ציבורי ומוסרי שתוכל לקדם את התיאטרון.

למזלו של "גשר" נענה לפניותינו האלוף במיל., ראש ה"מוסד" לשעבר – צבי זמיר, שבשנת 1995 קיבל על עצמו לעמוד בראש ההנהלה הציבורית של "גשר". זה היה מינוי אידיאלי. בזכות מעמדו וקשריו, ויותר מכך בשל אהבתו את התיאטרון ואת אנשיו, הצליח זמיר במשך שנים ארוכות לגייס כספים רבים, לפתוח דלתות רבות ולקרב את לבבות הישראלים למפעל יקר זה.

(צלם ראובן קסטרו)

 

 

לרכישת כרטיס לחצו כאן

לוח הצגות

הצגות קרובות:
שבת 17.11.2018 שעה 20:00