top banner
זיוה להט

זיוה להט

זיוה להט

כתיבה: אלכס דורון

עריכה:  דניאלה בן-יעקב  

מרס 2008

"מאז 1959 עבדתי כספרנית מדעי החברה והניהול באוניברסיטת תל-אביב. יום אחד, ככל שזכור לי זה היה ב-1991 ואולי בסוף 1990– משהחל גל העלייה הגדול (והשני לאחר זה של שנות ה-70') מברית-המועצות המתפוררת - הגיע אלי לספריה פרופ'אריה הראל, מנהל בית החולים 'איכילוב' בתל-אביב. הכרתי אותו גם כפרופסור באוניברסיטה וגם כמי שהיה קודם לכןשגריר ישראלבמוסקבה. מאז תום השירות הדיפלומטי שלו הוא התמסר ככל יכולתו לעזור למדענים עולים מרוסיה – רופאים, מהנדסים אבל גם לאמנים.

"כאשר היה השגריר בברית-המועצות, בשנות ה-70, כלומר עוד בתקופת הקומוניזם, פגש הראל כמה מקרובי משפחתי במהלך יריד ספרים ואמנות. הפגישה כנראה הייתה מאוד מרגשת לשני הצדדים – והיה גם מרגש מאוד לקבל, דרכו, דרישת שלום מהם.

"זמן מה לאחר מכן, כשהחל גל העלייה, הגיעו לארץ ממינסק קרובי משפחה אחרים שלי, כולם רופאים, עשרה אנשים מקסימים שעליהם לא ידעתי דבר קודם לכן. מבחינתנו, כמשפחה, זו הייתה ממש תגלית. פרופ' הראל שטיפל בהם מרגע עלייתם, זכר היטב את שם משפחת אמי מהבית, דרזנין. היו שם סבא קשיש – רוקח, ובנו שהיה רופא וכך גם אשתו ובניו שהיו כולם רופאים.

"אבל נחזור לשנות ה-90: הראל בא לספריה ואמר: 'זיוה, הגיעה זה עתה לארץ קבוצת תיאטרון יוצאת מהכלל, עולים חדשים מרוסיה, ואת מוכרחה ללכת לראות אותם. תתרשמי – אבל אני רוצה שתטפלי בהם. תגייסי למשימה הזאת את צ'יץ' ( בעלי, ראש עיריית תל-אביב-יפו,שלמה להט). הם עלו כקבוצה שהתגבשה סביב ייבגני (ז'נייה) אריה, הבמאי. מנהיג החבורה. אישיות כרזימטית, מנהיג.

"הראל אמר גם שבחבורת השחקנים, שחלקם, אגב, היו לא יהודים, מטפלים כבר כמה וכמה אנשים ובהם הסופר חנוך ברטוב וגם שמוליק (שמואל) עומר מ'הבימה'. אגב: עומר היה הראשון שהעמיד לרשותם אכסניה להעלאת ההצגות. הראשונה, ב-20.4.91 הייתה 'רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים' שהועלתה ברוסית. אף כי לא הבנתי מילה – ההצגה הייתה מהממת. כל החבורה הייתה חדורת אידיאליזם מהבחינה התיאטרונית, 'מכורים' לתיאטרון במאת האחוזים.

"למחרת אותו בוקר שבו הראל דיבר אתי בספריה והדביק אותי בהתלהבותו הגדולה (ועוד לפני שהלכתי להצגה עצמה) – כבר דיברתי עם צ'יץ' ואמרתי לו ש 'מוכרחים לעזור להם!

"צ'יץ' נכנס מיד לעובי הקורה. הוא העמיד לרשותם סיוע תקציבי ובעיקר חיפש להם אכסניה קבועה. אי אפשר היה להמשיך לעבוד במרתף ההוא ב'הבימה'.

"באותם ימים עמד הבניין שברחוב נחמני 4 בתל-אביב, שהיה קודם-לכן ביתו שלהתיאטרון הקאמרי– נטוש ומוזנח. בעבר היותר-רחוק היה המקום בית הפועל תל-אביב. היה שם אולם התעמלות גדול יחסית שנהפך אחרי-כן לאולם תיאטרון. אנשי הקאמרי מאוד אהבו את המקום הזה עד שעברו לפעול בבניין ברחוב דיזנגוף פינת פרישמן (כיום האכסניה של תיאטרון בית לסין).

"ציץ' מסר לידי חבורת השחקנים שהתגבשה סביב הבמאי ייבגני אריה את הבניין הזה (שהיה שייך אז לעירייה) הם קבעו שם את משרדיהם וערכו בו חזרות. האולם עצמו היה במצב נורא. כיוון שעמד בשיממונו שנים כה רבות – לא ניתן היה כבר להשתמש בו כאולם תיאטרון, אלא רק לאחר השקעה כספית עצומה בשיפוצים. גם השכנים לא 'אהבו' את הרעיון שתיאטרון יתמקם שוב ברחוב שלהם, והבניין נותר מוזנח.

"הייתי אז כבר חברה בוועד המנהל של התיאטרון וקיימנו שם את ישיבותיו. צ'יץ' החליט למנות מוסדות לתיאטרון החדש כדי שהכל יתנהל בצורה מסודרת. הוא גייס לשם כך את צבי זמיר (לשעבר ראש המוסד – א.ד.) וגם אתעודד פלדמן. זמיר שימש כיו"ר המועצה הציבורית של התיאטרון. פלדמן שימש כיו"ר הוועד המנהל. 

"צבי זמיר מאוד נקשר לאנשי התיאטרון הצעיר ועזר לחבורה גם באופן הכי אישי ומשפחתי. הוא ליווה אותם באופן צמוד כשהלכו למשרדי הממשלה או העירייה ורשויות אחרות. גם במילוי טפסים לקבלת סל קליטה והשגת תעודות ומסמכים שונים, גם כשהיו להם עניינים הקשורים בהליכי גיור. הוא דאג להם באופן פרטני לשיכון, ובקבלת ילדיהם לבתי ספר.

"אינני יודעת מדוע, אבל הם לא המשיכו להופיע על בימת הבימה או באולמות הקטנים שלו. בהתחלה הם העלו את ההצגות שלהם באולם 'סוזן דלל'. אחרי-כן נדדו למתנ"ס ביפו ד' ואחרי-כן עברו לפעול בבניין המכס ליד הכניסה ליפו העתיקה. אפשר לומר ללא הגזמה שבעשר האצבעות של כל אחד ואחת מהם הם בנו שם את האולם ואת המושבים במבנה של אמפיתיאטרון. סלאבה וצביקה זמיר עזרו להם בכל גם שם. העירייה העמידה לרשותם תקציב שנתי נדיב מאוד. צ'יץ' פשוט אימץ אותם כמעט כתיאטרון עירוני – הגם שלא באופן רשמי. וכך הם החלו להופיע וההתעניינות בהם גדלה והלכה.

"לי לא היה קשר ישיר או אישי במיוחד עם השחקנים. הקשר שלי עם התיאטרון היה בעיקר עם צוות הניהול. לדעתי לצביקה זמיר היה קשר אישי עם כל שחקן ושחקן. אני הייתי בקשר עם ייבגני, עם סלאבה ועם קטיה, במאית ודרמטורגית שהייתה אז אשתו.

"אני זוכרת שיותר מאוחר הם עבדו על המחזה 'אדם בן-כלב' על פי הסיפור של יורם קניוק (הועלה בקיץ 1993) וייבגני  העלה את הרעיון להציג את המחזה באוהל ענק, לא באולם. אמרתי לייבגני, זה ממש טירוף. להציע לקהל לבוא לתיאטרון המציג באוהל? אנשים התרגלו לאולמות ממוזגים, במזג האוויר של תל-אביב בקיץ אי אפשר בלי מזגן. אבל הוא התעקש. היו לו ולחבורה שהלכה איתו בנאמנות עקרונות שמהם הם לא זזו. אם הוא חשב שמבחינה אמנותית כך צריך להציג את המחזה – לא ניתן היה לשנות דבר. התפעלתי אז מאוד מהמרות ומהסמכות הטוטלית שלו. איש לא התווכח איתו. כולם קיבלו את דבריו ללא שום ערעור.

"ואמנם הקימו את האוהל. ואני גם זוכרת קוריוז: שלהצגת הבכורה הוזמנו כל מיני אח"מים. רצינו להזמין את אהרון ברק, אז נשיא בית המשפט העליון. ברק אמר לנו שאינו יכול לקבל הזמנות והוא מוכן לבוא לפרימיירה רק בתנאי שישלם בעד זוג הכרטיסים שהועמד לרשותו. אמרנו לא שמדובר במוזמנים – אבל הוא התעקש שהוא לא מקבל הזמנות-חינם. הסכמנו שישלם. אבל אחרי-כן הוא הודיע לנו לפתע שלא יוכל לבוא להצגה המיוחדת והחגיגית מכיוון שאיש לא יאמין לו שבא להצגה וגם שילם בעד הכרטיסים בעוד שכל השאר – לא שילמו... וכך הוא ביטל את הביקור.

"אני הייתי מעורבת בענייני תיאטרון 'גשר' עוד מהימים שבהם הועלו הצגותיו ברוסית. לא הבנתי מלה, אבל הייתה עוצמה אדירה בבימוי, ברמת המשחק. היה בו עומק. הבנת המחזה ומשמעותיו, הדמויות – היו אצלם ברמה שכמעט לא הכרנו קודם לכן. היה בהם משהו מאוד סוחף ומהמם. ניכר היה שהשחקנים – מאוד מאוד פרופסיונלים - חיו תיאטרון 24 שעות ביממה. היו שם גם חידושים כמו להטוטנים ואקרובטים מדהימים על הבמה, כחלק אינטגרלי מהמחזה. הם עבדו על כל הצגה הרבה מאוד זמן, ברמה שהישראלים לא הכירו. לא היו להם הפקות רבות, יחסית – לכל היותר שני מחזות בשנה. עדיין לא היה אז תרגום סימולטני. בתחילה הקהל שלהם היה רק של דוברי רוסית, אבל זה היה קהל גדול מאוד, ונאמן טוטלית. אני זוכרת למשל את 'אידיוט' – ראיתי את המחזה הזה, בעבר, גם בעברית, ואיכשהו יכולתי לעקוב אחר העלילה או לפחות לנסות. לא בכדי אמרו אז שמדובר בהישג תיאטרלי ענק.

"אני לא עסקתי בנושאי הקליטה של השחקנים, וגם לא הייתי בשום אירוע שהם ערכו. צביקה זמיר כאמור טיפל בהם הרבה יותר. אבל אני זוכרת מחבורת השחקנים הראשונה את נטשה וויטולביץ - יפהפיה – שאחרי-כן נישאה לעולה מרוסיה שעלה לארץ לפניה עוד בשנות ה-70'. היא שיחקה ב'אדם בן-כלב' והממה את הקהל כשהתפשטה על הבימה ונשארה בעירום מלא... נטשה רצתה להתגייר ואני ליוויתי אותה בעניין הזה, בייעוץ. בסופו של דבר היא פנתה למוסדות היהדות הרפורמית כדי להשלים את התהליך.

"אפשר לומר שתפקידי היה בעיקר להיות החוליה המקשרת שבין התיאטרון לבין ראש העירייה. צריך לזכור שבאותה תקופה לווה גל העלייה הזה בהתרגשות ובהתלהבות ציבורית גדולה מאוד במדינה לאחר שנפתחו שם הדלתות והמוני יהודים הגיעו לישראל. יתכן מאוד שהיה לי יחס מיוחד לעלייה זו משום שאתה הגיעו גם קרובי המשפחה שלי.

"אבל במה שקשור לתיאטרון היחס שלי לחבורה המקסימה הזו נבע בעיקר משום שאנשיה הרשימו אותי כשחקנים. אני גם חושבת שצ'יץ' – הגם שהיה בכלל ממשפחה ייקית – רצה מאוד לעזור לקליטה מהירה וטובה של בני העלייה הרוסית. הוא גם האמין שעזרה לאנשי התיאטרון תהיה טובה לתל-אביב-יפו מההיבטים האמנותיים-תרבותיים. צ'יץ' עזר אז גם להקים תזמורת של עולים מרוסיה שפעלה בבתי ספר ובמתנס"ים כדי לקרבילדים ובנינוער למוסיקה. חבריה נהגו להופיע בליווי הסברים, לפעמים אפילו 'המחיזו' את ההסבר ושילבו קטעי סרטים, וגם זה היה מפעל אמנותי פנטסטי.

"אני חושבת ש'גשר' השפיע על התיאטרון בישראל. אנשיו הביאו אתם כושר יצירה מדהים, איכויות וחדשנות. גם היום כשאני הולכת להצגה שלהם אני חשה שמדובר באיכות שאיננה במקומות אחרים.

"החלק שלי ושל צ'יץ' בהקמת תיאטרון 'גשר' – מאז שפרופ' הראל גייס אותי –נמשך עד 1993, כאשר ציץ' סיים את תפקידו כראש העירייה. כשהוא פרש – חשתי שבכך הסתיים גם תפקידי ויש לפנות מקום לאחרים".

 

לרכישת כרטיס לחצו כאן

לוח הצגות

הצגות קרובות:
יום ה' 26.04.2018 שעה 20:00

חדשות

מידע שימושי על נגישות האתר

הבוקר קיימנו מסיבת עיתונאים בנושא הפסטיבל בהשתתפות ראש העיר, מר רון חולדאי, לנה קריינדלין, מנכ"ל תיאטרון גשר, נעם סמל, המנהל האמנותי של הפסטיבל, אורי שובל, מנכ''ל המישלמה ליפו, סגן שגריר טורקיה בישראל, אומט דניז, רועי חן, דרמרטורג תיאטרון גשר.

"הצגה שהיא כמו חלום, ממש כישוף תיאטרלי, זוהרת כמו יהלום, גם ללא מילים" הארץ על מקבת - גרסה ללא מילים

קליפ מחדר החזרות

"יפה להפליא...דרמה אנושית רגישה ומשכנעת. הצגה שכדאי לצפות בה... בימוי מיוחד אינטליגנטי ומקורי" ידיעות אחרונות


הרצל מתעורר לחיים בגשר, ומזכיר שחזון אינו מסתכם ב"חיים עצמם"

הקרנות חד פעמיות של הסרטים הבולטים וזוכי הפרסים של 2017

"עם הומור שנון, משחק מעולה וטקסט משובח - "הרצל אמר!" היא אחת ההצגות הרלוונטיות והמומלצות בסביבה". (YNET)

בצאת ראש השנה קיימנו את אירוע הגאלה השנתי שלנו, שכלל מופע חד פעמי ומרגש לציון יום הולדתו ה-70 של המנהל האמנותי שלנו יבגני אריה.

חדשות נוספות