אנה איצקוביץ'

אנה איצקוביץ'

אנה איצקוביץ'

כתיבה: טלילה בן –זכאי

עריכה:  דניאלה בן-יעקב 

דצמבר 2008

 

ב-1990 עבדתי במחלקת התלבושות בתיאטרון של לב דודין בלנינגרד והתחלתי להתכונן לעליה ארצה. עוד הרבה שנים לפני כן רציתי לעזוב כי התנגדתי למשטר הסובייטי, אבל אבי היה קצין בכיר בצי ובשום אופן לא הייתי יכולה לעשות צעד כלשהו שיסכן אותו ואת המשפחה.

אבל ב-1990, כשנפתח פתח, מיד התחלתי לטפל בעניין העלייה. התחלתי לקחת שעורים בעברית ונסעתי לקונסוליה הישראלית במוסקבה לקבל ויזה. שם פגשתי את סלאבה מאלצב שסיפר לי על הרעיון שלו ושל ייבגני אריה לעלות ארצה ולנסות להקים כאן תיאטרון ברוסית. הוא היפנה אותי אל אריה. אצלנו בתיאטרון הכירו את אריה שהיה מתלמידיו של לב דודין ועבד בתיאטרונים בלנינגרד. נפגשתי איתו לשיחה קצרה והוא נתן לי את הפרטים של מאלצב ואמר שאתקשר איתו כשאגיע לישראל.

כשבאתי ארצה ביקשתי לגור בירושלים. אני מתעניינת בהיסטוריה, ולירושלים הייתה תמיד משמעות מיוחדת בעיני. שלחו אותי לכמה ימים לבית מלון, אחר כך קיבלתי סל קליטה ושכרתי לעצמי חדר ונרשמתי לאולפן. זו הייתה תקופת מלחמת המפרץ הראשונה, החיים בירושלים נחשבו ליותר בטוחים והלימודים נמשכו.

במקרה פגשתי את יורי חילקביץ שהיה איש תיאטרון במוסקבה ונקלט כאן בתיאטרון ה"קאמרי". הוא הציע לי עבודה כתופרת ב"קאמרי". עבדתי שם כחודשיים כשאני נוסעת יום יום מירושלים לתל-אביב ובחזרה.

ב-1.3.91 התקשר אלי יורי סוכנוב, שהיה מנהל הייצור ובונה התפאורות  של "גשר", ואמר לי שיש להם צורך באחראית לתלבושות. באתי למשרד בשדרות רוטשילד ומיד קיבלו אותי לעבודה. האמת היא שבאותה תקופה בכלל לא היה ברור לי שאני רוצה להמשיך את חיי בתיאטרון. היו לי מחשבות על כיוונים אחרים: תיירות, תרגום, לימוד שפות, אבל כשאתה עולה חדש ומציעים לך עבודה במקצוע שלך, איך תסרב? ומאז אני כאן, קצת כמו במלכודת שאי אפשר לצאת ממנה. טובעת בתוך העשייה הבלתי פוסקת ביום ובלילה.

התיאטרון בדיוק התחיל אז בחזרות על "רוזנקרנץ וגילדנשטרן", והדירה הקטנה ברוטשילד שימשה גם כמשרד וגם כמקום להכנת התלבושות על פי הדגם של ההצגה של ייבגני מרוסיה. את מכונת התפירה, שקיבלתי מהמחסן לחלוקת חפצים וחלקי ריהוט לעולים חדשים, הבאתי אתי מהבית. את הגזירה הייתי עושה על הרצפה כי לא היה שום שולחן מתאים. אבל ההתלהבות הייתה ענקית. בשלב מסויים חשבתי שאני בצרה, כי התברר שהחייט שתפר את החליפות לגברים עשה "חלטורה" נוראה. פחדתי שיפטרו אותי כי כמובן שהאחריות הייתה שלי. למזלי, אמא של מאלצאב, שהייתה בעצמה תופרת תלבושות באופרה של מוסקבה, באה אז בדיוק ארצה ושכנעה שהעבודה שלי היא ברמה ורק החייט פישל. היא התגייסה לעזרה, וביחד הצלחנו לעמוד בכל הדרישות של ההצגה.

למרות ההתלהבות וההצלחה של ההצגה, לא הרגשתי שמדובר במשהו קבוע. חשבתי לי שנעלה הצגה או שתיים ואחר-כך כל אחד ילך לדרכו. לא האמנתי אז שתהיה המשכיות, שנקים פה תיאטרון.

תנאי החיים לא היו קלים. התשלומים היו נמוכים ולא הגיעו בזמן. לא נחתמו שום חוזים, אבל ברגע שהיה קצת כסף, נתנו לנו. לעתים קרובות אני ועוד כמה מהירושלמים היינו נשארים ללון במשרד, או מאוחר יותר במועדון שמפלגת העבודה העמידה לרשותנו ברחוב בן-עמי בשביל החזרות, כי עבדנו מסביב לשעון. לתל-אביב עברתי מאוחר יותר, ליתר דיוק להרצליה, שם הכנתי דירה להורי שבסופו של דבר עלו לישראל בעקבותי.

 העבודה בתיאטרון הפגישה אותי עם הרבה אנשים מעניינים, גם בתחום שלי- עיצוב התלבושות. העבודה בלנינגרד נעשתה בשיטה אחרת, לא תיכננו אותן מראש לכל הצגה ותפרו במיוחד, אלא התאימו מתוך מאגר גדול של תלבושות שהיה לתיאטרון. כאן התאפשר לי לעבוד עם מספר מעצבות מעולות, עם טאטיאנה קוצרגין ב"דרייפוס" ועם יילנה סטיפנובה ב"האידיוט", וזו הייתה ממש חוויה. אני אחראית על המחלקה, קונה בגדים, מזמינה אנשי מקצוע, דואגת למצבם התקין והנקי של הבגדים ולא אחת נרדמת עם המחט ביד.

האם התחרטתי אי פעם על הצעד שעשיתי?  לפעמים. אני בן אדם שקשה לו להיות מרוצה, גם הגיל עושה את שלו, אבל היו לי שנים מאוד מעניינות ומי יודע אם יכול היה להיות אחרת? בסך הכול – אני לא מצטערת.

לרכישת כרטיס לחצו כאן

לוח הצגות

הצגות קרובות:
יום ב' 24.09.2018 שעה 20:30

חדשות

מידע שימושי על נגישות האתר

תיאטרון גשר יציג בארה"ב ובקנדה את ההצגות "הדיבוק" ו"במנהרה" - ויתארח בפסטיבלים ותיאטראות בטורונטו, ניו יורק ופיטסבורג


הבמאי נועם שמואל יעלה בבכורה ישראלית את הרומן הראשון של הסופר האמריקני ממוצא אפגני

ההצגה "יאקיש ופוצ'ה" בפסטיבל בסיביו

מאיה זיו מתכנית "העולם הבוקר" משתפת את התרשמותה מהצגות הילדים שלנו

הבוקר קיימנו מסיבת עיתונאים בנושא הפסטיבל בהשתתפות ראש העיר, מר רון חולדאי, לנה קריינדלין, מנכ"ל תיאטרון גשר, נעם סמל, המנהל האמנותי של הפסטיבל, אורי שובל, מנכ''ל המישלמה ליפו, סגן שגריר טורקיה בישראל, אומט דניז, רועי חן, דרמרטורג תיאטרון גשר.

"הצגה שהיא כמו חלום, ממש כישוף תיאטרלי, זוהרת כמו יהלום, גם ללא מילים" הארץ על מקבת - גרסה ללא מילים

קליפ מחדר החזרות

"יפה להפליא...דרמה אנושית רגישה ומשכנעת. הצגה שכדאי לצפות בה... בימוי מיוחד אינטליגנטי ומקורי" ידיעות אחרונות


חדשות נוספות