אלונה מינקובסקי

אלונה מינקובסקי

אלונה מינקובסקי

כתיבה: טלילה בן-זכאי

עריכה:  חיים נגיד 

מרס 2008

אני ואמי עלינו ארצה מקייב ב-1976. סיימתי את לימודי בבית-ספר ובאוניברסיטה והתקבלתי לעבודה ב"נתיב", מתוך מחשבה שאצטרף לקורס של קדטים במשרד החוץ. אימא עמדה על כך שבבית נדבר רוסית, כך שאני שולטת בשתי השפות. באחד הימים, כשחזרתי ממוסקבה, אימא באה לקבל אותי בשדה התעופהוראיתי שהיא משוחחת שם עם שני גברים לא מוכרים לי. לשאלתי ענתה לי, שאלה "פסיכים שרוצים להקים תיאטרון ברוסית".

עוד לפני שהחלו ההצגות, העלו ב"בימרתף" של "הבימה" -"קונצרט", ערב של קטעי תיאטרון קצרים ושירים. אני זוכרת את הערב הזה כחוויה עילאית, סוף סוף ראיתי שחקנים נפלאים ברוסית יפהפייה.

במרץ 1991 סלאבה מאלצב התקשר אלי וביקש שאבוא לעזור לו עד שיתחיל הקורס. באותם ימים לא היו רבים ששלטו גם בעברית וגם ברוסית ולכן כנראה פנה אלי. הוא הציע לי שכר של 1700 ₪ לחודש. המחיר היה סביר – לו היו משלמים  אותו באמת...  אבל מה ששכנע אותי יותר מכל, היה המפגשהראשון עםהשחקנים: דודינה, נטשה ואיגור ויטלוביץ. הם בדיוק חזרו משוק הכרמל עם בגדים שקנו שם, התחילו למדוד ולהשוות ולהחליף. פתאום ראיתי אותם מקרוב, בשר ודם. הבנתישיש פה חייםאחרים. חתמתי מייד.

המשרד של "גשר" היה אז בתל-אביב, בשדרות רוטשילד 109, בדירת הקרקע, שלושה חדרים וחדרי שירות. המקום שימש גם כמשרד וגם כחדר חזרות. חוזה השכירות הראשון נחתם לשנה ב-20.12.90, בסכום של 550 דולר לחודש – 2823 ₪. את הדירה השכיר מר ג'ון פרידמן מרחוב נהרדעא 15,תל-אביב, בהמלצתו של ולדימיר גלוזמן, מן הפורום הציוני של נתן שרנסקי. המשרד השני היה ברחוב בן-עמי בתל-ביב, במקום בו היה פעם מועדון "מילוא" של ההסתדרות. משום עברנו לבניין התיאטרון ברחוב נחמני.

סלאבה מאלצב לקח אותי אתו לכל הפגישות שבהן היה זקוק למתרגם. הוא עמד על כך שאתרגם מילה במילה. שלא ארכך. הוא לא היה בוס קל, אבל למדתי ממנו המון: מוסר עבודה, משמעת עבודה, דיוק. הייתי אמורה לעסוק בענייני התיאטרון, אבל למען האמת נדרשתי לפתור המון בעיות פרטיות. כל אחד מהשחקנים שנתקל בבעיה פנה באופן טבעי אלי. הייתי המקשרת בינם לבין העולם החיצוני, בין הבועה הרוסית למציאות הישראלית.

המחזה שבחרו לפתוח בו את התיאטרון היה:"רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים" של תום סטופארד, זו הייתה בהחלט בחירה נועזת, אולי אפילו מתנשאת: לפתוח  דווקא במחזה מן התיאטרון המודרני המערבי, ולא מן הקלאסיקה הרוסית, כמו שוודאי ציפו מהם. בשלב זה עדיין שיחקו ברוסית, וערב הבכורה הבינושיש לדאוג לתרגוםסימולטני. סלאבה אמר, שעלי לעשות זאת.לא ידעתי על מה הוא מדבר. מה זה תרגום סימולטני? הוא אמר לי לחפש חברות מקצועיות שעוסקות בכך, כדי לסכם על הצד הטכני, ובמקביל לתרגם את המחזה מרוסית לעברית. נכנסתי לפאניקה. אבל אצל סלאבה לא היה מקום ל'לא'. הוא דרש - ואני ביצעתי. ישבתי באיזשהו מקום גבוה, משם ראיתי את השחקנים ושידרתי את הטקסט. בהפסקה רצתי לשירותים כדי לשמוע מה הקהל אומר, ומשם לחדרי האיפור כדי לעודד את השחקנים בתגובות הנפלאות ששמעתי. הערב היה הצלחה.

מאוחר יותר, כשברור היה שחייבים להתחיל לשחק בעברית, נדרשתי לעבוד עם השחקנים על הטקסט העברי. הייתי מכתיבה להם את הטקסט שורה אחרי שורה. הם כתבו באותיות קיריליות, ואחר ניסו לקרוא בקול רם.

חלק לא הצליח ללמוד עברית עד היום. חלק עדיין מתקשה. לדודינה זה הלך בקלות מן ההתחלה. מין אוזן מוסיקלית שכזאת. את הטקסטים שלמדה בעל-פה הייתה משמיעה בכל הזדמנות, כשהתאים וכשלא התאים. כך, למשל, הייתה אומרת למוכר בדוכן בשוק:"אני מתחננת בפניך, תשלים עם הגורל..." או לנהג מונית:"אתה האדם המסוכן ביותר בפריס, אתה תהרוס אותי.." ואלה היו מסתכלים בה בתדהמה. והיא – בלי עכבות ועם הומור בריא דיברה ולמדה.

במבחני הקבלה ל"רוזנקרנץ" נבחרו שני ישראלים: השחקן מרק איווניר, שהיה למעשה יליד רוסיה, אך עלה לארץ בתחילת שנות ה-70 וסיים כאן את לימודי המשחק אצל ניסן נתיב. ושאול אליאס, שנבחר בשל ממדיו הננסיים. אני לא זוכרת בדיוק איך הגיע שאול, אני זוכרת בוודאות שסלאבה ואריה שלחו חבר'ה מהתיאטרון לצאת לרחובות ולחפש "גמדים" – הם אכן מצאו כמה ננסים, שהיו גם באודישנים, אבל  אני לא בטוחה ששאול היה אחד מהם. ייתכן שפרופ' הראל היפנה אותו אלינו. בכל מקרה, הוא עבר את האודישן והתקבל. וכך יצא שהוא היחיד בקאסט שלא דיבר רוסית כלל. לעומת זאת, שאול היה הישראלי הראשון שלמד תפקיד ברוסית בהצגה "מולייר".  עם הצטרפותו של מרק, התחלקה מעמסת לימוד העברית בין שנינו. הוא נכח בכל החזרות יכול היה יותר לעמוד על המשמר.

במסגרת מבחני הקבלה חיפשו גם מוסיקאי לתיאטרון, אך התקשו למצוא. כל אותו זמן ניסו למצוא את אבי נדזבצקי, מוסיקאי נפלא שמחזמר שלו בשם "גודביי אמריקה" הוצג בהצלחה גדולה במוסקבה, ועל פי השמועות עלה לישראל. התברר שהוא דווקא התקשר למשרד, אבל אמרו לו שהרשימה כבר סגורה. לאחר שנודע הדבר, היא נפתחה כמובן מחדש. הוא הגיע ונתקבל ומאז הוא מוסיקאי הבית של "גשר", והפך להיות אבי בנימין ובעלה של ז'ניה דודינה.

במסגרת תפקידי השונים נכחתי גם בישיבות הוועד המנהל כדי לתרגם את העברית לסלאבה. בהקשר זה אולי מעניין להביא כאן את הפרוטוקול שנמצא במשרדי התיאטרון, שבו תועדה הישיבה הראשונה.

הנוכחים:  חנוך ברטוב, פרופ' הראל,רומן קבטנר, בן-ציון תומר, דוד אלכסנדר,שמואל עומר, יורי סוחנוב (במקום "סחרוב") והחשמלאי אלן (במקום "אלון") בצ"ינסקי (כמתבונן).

הוחלט שחנוך ברטוב יסיים את תפקידו כיושב ראש הוועדה המכינה ויתמנה לתפקיד יושב ראש הוועד המנהל, וכן תוקמנה שתי ועדות: ועדת כספים, שבראשה יעמודשמואל עומר, ולצידו חנוך ברטוב, ולודיה גלוזמן ושרה ליסובסקי. וכן עדת הרפרטואר שבראשה יעמוד בנצי תומר ו לצידו פרופ' הראל, דוד אלכסנדר וחנוך ברטוב. הוועדות נתבקשו להעביר את המלצותיהן  לוועד המנהל שבסמכותו את המנהלים, וזה בחר בייבגני אריה כמנהל אמנותי וסלאבה מאלצב כמנהל כללי.

לכל אחד מאנשי האמנות בהנהלה היו ככל הנראה אינטרסים משלו. מי שעזרה כפשוטו, ללא כל רדיפה אחר מעמד או טובות הנאה, הייתהשרה ליסובסקי– נציגתמשרד החינוךוהתרבות. היא פשוט הייתה שם בשבילנו. מצד אחד שומרת מאוד על מסגרת התקציב הנוקשה, אבל מן הצד השני - מוכנה לכל מאמץ כדי למצוא דרכים להקל. היא עזרה לנו להבין ולהכיר את המערכת הבירוקרטית המסורבלת, הסבירה למי אפשר לפנות ומתי. שרה השקיעה בתיאטרון את הנשמה, באמת היה איכפת לה.

אחד הצעדים היפים בניסיון להרחיב את הקהל, ולהגיע גם לצופים שאינם דוברי רוסית, היה במסגרת ה"בלגנצ'יק" – הצגה ללא מלים בהשתתפות מרק איווניר, גמבורג (ז"ל), טרליצקי ואסינובסקי (ז"ל) בבימויו של פורטנוב. זו הייתה הצגה משעשעת לכל המשפחה. קטיה הייתה קוראת לה:"המתנה שלנו לילדים שלכם". עד כמה שזכור לי, היא הועלתה על במות הבידור ביום העצמאות.

בניגוד לשחקנים, שכמעט כולם הגיעו ארצה כעולים חדשים, הצוות הטכני נשכר בישראל, אבל באופן טבעי גם הם היו רוסים, חלקם קצת יותר ותיקים, אך כולם דוברי רוסית. כך נשמרה הבועה. במשרד, מאחורי הקלעים ועל הבמה שלטה השפה הרוסית, והמנהגים שהביאו מהבית: לקרוא בכל רגע פנוי, לשתות, לציין ימי הולדת, וגם לעשות מדי שנה "קפוסניק" - מין יום הולדת לתיאטרון בתאריך הבכורה של "רוזנקרנץ" – 20.4.91, מנהג שנדמה לי שנשמר עד היום.

לרכישת כרטיס לחצו כאן

לוח הצגות

הצגות קרובות:
יום ג' 18.12.2018 שעה 20:00