אבנר שלו

אבנר שלו

אבנר שלו

כתיבה: טלילה בן –זכאי

עריכה:  בינה אופק

יולי 2008

בשנת 1991 , בתום כ- 10 שנים לכהונתי  כראש מינהל התרבות ויו"ר הנהלת המועצה הציבורית לתרבות ולאמנות, החלטתי לסיים את תפקידי ולנוע לעניין הבא, אלא שאז הגיע גל העלייה הגדול מברה"מ לשעבר ובתוכם הרבה מאוד אמנים. זבולון המר ז"ל, שהיה אז שר החינוך והתרבות, הבין היטב את גודל ומשמעות המשימה של הקליטה ובעיקר האתגר של קליטת האמנים. הוא תכנן להוסיף תקציב לצורך זה וביקש ממני לדחות את סיום התפקיד ולהירתם ולעזור בקליטתם. באופן טבעי נעניתי לאתגר. הצעד הראשון שעשיתי היה הקמת גוף נפרד שפעל למען קליטת אמנים עולים והיה מורכב משלוש צלעות: משרד הקליטה-הסוכנות היהודית וממשרד החינוך והתרבות. כך ניתן היה ליעל ולקצר את דרכי הטיפול והעברת התקציבים, ולאפשר לקבוצת האמנים ולאמנים בודדים להתחיל לפעול ביצירה.

 הגיעו כמובן הרבה מוסיקאים טובים, אך מאנשי השטח שלנו שהסתובבו בארץ ופגשו את הכישרונות החדשים שמענו גם על קבוצה של שחקנים , שהלכה בעקבות הבמאי ייבגני אריה, ומעוניינת להקים כאן תיאטרון דובר רוסית. התעוררה אז השאלה העקרונית של השפה. האם היא תהווה שלב בדרך לעברית; האם יהיה זה תיאטרון המשרת רק את קהילת דוברי הרוסית, או שיהיה דו-לשוני? הקבוצה צריכה הייתה לפלס את דרכה במציאות בלתי- מוכרת לחלוטין. פניתי לידידי הטוב חנוך ברטוב וביקשתי שילווה את הקבוצה וינסה לעזור לה. הוסכם בינינו שחנוך יעשה ככל יכולתו לשכנע את הקבוצה להתחיל להופיע גם בעברית מוקדם ככל האפשר. כזכור שרתה אז רוח התנדבות על עם ישראל והייתה נכונות רבה לעזרה מאישים וגופים שונים.

ואכן הלכנו והשתכנענו שזו קבוצה של אנשים מוכשרים במיוחד הראויים לתמיכה.

שלא כמו תיאטרון "הבימה" שנוצר במוסקבה והגיע ארצה כתיאטרון לכל דבר, כאן היה מדובר בעולים שעלו ארצה בנפרד, קיבלו "סל קליטה", וקיוו למצוא כאן מסגרת שתאפשר להם לעבוד כקבוצה. אך נראה שמדובר בשחקנים מוכרים ובעיקר בקבוצה שמחפשת לבטא עצמה בשפה תיאטרונית שונה.

למרות מגבלות התקציב שנועד לקליטת אמנים ונדרש לתמרן בין הפניות הרבות, אישרנו הקצבה חד-פעמית שאיפשרה להם להתחיל לתפקד. יתכן שבלעדיה היו נאלצים להתפזר עוד לפני שהתחילו. אך הקצבה חד פעמית ל"פרוייקט" איננה מבטיחה את המשך הפעילות, לאחר שתוכח איכות העשייה. לשם כך, היינו צריכים לצרף אותם ל"עוגת" התקציב הכללית של התיאטרונים, על פי הקריטריונים שהיו מקובלים לגופים נתמכים. וזה לא היה פשוט.

מה שקרה אז הוא שהתארגנה קבוצה של מנהלי תיאטרונים שהתנגדה למתן הקצבה קבועה לתיאטרון הצעיר, וכשנערכה הצבעה במועצה, הם הצליחו לגרור אחריהם את מירב בעלי זכות ההצבעה, בטענה שאין מקום להקמת תיאטרון דובר שפה זרה. גישה שאמנם הייתה מקובלת במקומותינו.

הצלחתי לסיים את הישיבה הראשונה מבלי שתתקבל החלטה, וקראתי לישיבה נוספת בה התנהלו דיונים מרתקים בנושא. קבוצת המתנגדים גייסה את כל חבריה לישיבה זו והצליחה להעביר המלצה נגד מתן תמיכה קבועה – בניגוד לדעתי.

אני מודה שלא יישמתי את ההמלצה. מאחר ורוב אלה שלקחו חלק בישיבה היו אנשי התיאטרונים הרפרטוארים, הם נשמעו לי מעורבים מדי. אינטרסנטים.

אני הבנתי ששאלת התמיכה היא שאלה של חיים ומוות לגבי "גשר". כבר היו מאחוריהם מספר הצגות שהשאירו את רישומם העמוק גם על הקהל וגם על המבקרים ואנשי המקצוע

והיה ברור שהם יוסיפו הרבה צבע וענין לחיי התיאטרון בארץ. נראה לי לא נכון לוותר עליהם. קיבלתי החלטה, ולקחתי על עצמי את האחריות. היום, במבט לאחור, אני מרגיש שאני רשאי להיות גאה בהחלטה.

מה שריכך את תגובות הנגד הייתה העובדה שהם התחילו להופיע גם בעברית. לא הבינו מילה, לא ידעו מה הם אומרים, אבל למדו את הטקסטים בע"פ. ועוד, ההחלטה שלהם להתמודד עם "אדם בן כלב" במפגש עמוק עם חומרים ישראליים הוכיחה את השתלבותם בתרבות המקומית. כל זה עזר להקהות את הלחצים עימם נאלצתי להתמודד.

כמקובל במחוזותינו, חבר מביא חבר. כך בשלב זה או אחר גייסתי לעזרת התיאטרון גם את צבי זמיר (אותו הכרתי מימי בצבא כראש לשכת הרמטכ"ל – דדו אלעזר ז"ל) את חזי שלח   (שכתב את דו"ח שלח לתיאטרון) ואת אלי זוהר (שהחליף לאחרונה את צבי זמיר בתפקיד יו"ר המועצה הציבורית), ושלושתם  לשמחתי התגייסו לעזרתו ונותרו קרובים לו, בתפקידים שונים, עד היום הזה.

לפני כשנתיים הציע לי צביקה זמיר לקבל על עצמי להיות יו"ר הנהלת התיאטרון. נאלצתי לדחות ההצעה כי בדיוק באותו זמן פתחתי את המוזיאון ההיסטורי החדש של "יד ושם" בירושלים, אבל אני ממשיך להיות חבר במועצת התיאטרון, ועוקב אחריו.

 

לרכישת כרטיס לחצו כאן

לוח הצגות

הצגות קרובות:
יום ב' 22.01.2018 שעה 20:00