top banner
אבי בנימין

אבי בנימין

אבי בנימין

כתיבה: עדית נעמן  

עריכה:  דניאלה בן יעקב

נובמבר 2008

עליתי ארצה ב ב-2 במארס 1991 באמצע מלחמת הסקאדים, מלחמת המפרץ הראשונה. אני זוכר את היום במדויק. אשתי (הראשונה) אידה ובננו גור עלו לפני ואני הייתי אמור להצטרף אליהם מאוחר יותר מפאריס, אלא שאז האסטונים (אני יליד טאלין אשר באסטוניה) החליטו שבא להם להיפרד מאמא רוסיה והרוסים שלחו צבא דורסני להבהיר לאסטונים את עמדתם בנושא. כמובן שכל תוכניותי השתנו.

הצרה הייתה שלא הצלחתי למצוא מטוס לישראל, עד שבסופו של דבר - אחרי שאיימתי על אנשי הקונסוליה בהאג שאביא עיתונאים שיספרו לעולם איך לא נותנים ליהודי שרוצה להיות בארץ עם משפחתו בזמן מלחמה לעלות ארצה – קיבלתי ויזה תוך שעה ובאותו יום, ב-2.3.91 נחתתי בנתב"ג. התחנה הראשונה בארץ הייתה קיבוץ נווה-איתן שליד בית-שאן, אך מהר מאוד עברנו משם לירושלים.

באפריל טילפנה אלי שחקנית בשם סלאבה צ'ודנובסקאיה שעבדה איתי עוד בטאלין והציעה לי להצטרף אליה לאודישן שהיא הולכת לעשות בתיאטרון "גשר". סירבתי, אך ביקשתי ממנה שתשאיר שם את הכתובת שלי – ליתר דיוק של דודתי, כי עדיין לא היה לי מקום מגורים קבוע – ושתאמר שמוסיקאי בשם נדזבסקי נמצא בארץ.

אבי נדזבסקי הוא שמי מהבית. אני בן למשפחה יהודית עם סבא חזן, אבא פרופסור בקתדרה לפסיכולוגיה ואמא רופאה שאהבו מאוד מוסיקה וסחבו אותי לקונצרטים מגיל אפס. כבר בגיל ארבע שמעתי את גיללס, רוסטרופוביץ, ריכטר ואחרים. נדבקתי בחיידק המוסיקה.

בגיל 15 נרשמתי ללימודי המשך במוסיקה במגמת פסנתר בקונסרבטוריון של טאלין, ולמזלי היו לי מורים נפלאים. עוד כסטודנט התחלתי לעבוד כפרי-לאנסר בתיאטרון, אבל במקביל גם עבדתי כפסנתרן עם הפילהרמונית של אסטוניה והקמתי להקת רוק עצמאית בשם "נייז'דאלי". אלה היו ימי הפריחה של הפרסטרויקה של גורבצ'וב, ובחסותה התחלנו להסתובב בכל אירופה שיכורים מהחופש. וכך בין גראס לקוק חזרנו הביתה למוסקבה, שם התחלתי לעבוד במקביל בשני תיאטרונים: תיאטרון הנוער של מוסקבה, וההרמיטאז שהעלה בסוף שנות ה-80' גרסה חתרנית של "מסעות בנימין השלישי" עם שינוי במשפט הסיום: במקום לומר (כפי שאמרו בהפקה המפורסמת של מיכואלס בשנות השלושים): "אין יותר טוב מלהיות בבית", אצלנו אמרו: "הוא הלך ואין איש יודע לאן הלך."... ואז ירד המסך וכל הלהקה התחילה לשיר ולרקוד "הבאנו שלום עליכם!". הצנזור מטעם השלטונות מאוד לא אהב זאת, אבל ההצגה נהפכה ללהיט גדול.

להיט נוסף שלי היה המחזה המוסיקלי "גוד ביי אמריקה" שהועלה בתיאטרון הנוער, מין פרודיה דרך המוסיקה. קשה קצת להגדיר או להסביר אותו, הוא בנוי על עולם אסוציאציות רוסי.

קשה לומר שגדלתי בבית יהודי מסורתי, אבל היהדות הייתה תמיד ברקע. את החגים לא ציינו אצלנו, שהרי אבי היה לא רק יהודי אלא גם קומוניסט, אבל הוא בהחלט התעקש על עריכת הבר-מצווה שלי, שנעשתה בסתר ובחושך בהמתנה למניין יהודים שיגיעו ויוכלו לשאת תפילה. גם הציונות לא הייתה מנת חלקי בילדותי. זו התחילה להתפתח על רקע האנטישמיות שפרחה אז, לא משהו דרסטי, סתם כינויים כמו "יהודי מלוכלך", "יהודי בנזונה". היו גם היתקלויות עם הק.ג.ב. שעצרו אותי והפכו אותי לשונא בריה"מ.

כשהגעתי ארצה שמעתי על קבוצת שחקנים מרוסיה שהקימה כאן תיאטרון, אבל לא חיפשתי אותם. בסופו של דבר יצא שהם חיפשו אותי. הם היו במהלך החזרות על "רוזנקרנץ וגילדנשטרן" שייבגני אריה העלה בשעתו במוסקבה והוא התכוון להשתמש באותה מוסיקה. במקביל הם כבר תכננו את ההצגה הבאה: "דרייפוס", הצגה עם מוטיבים יהודיים שהיה צורך לכתוב בעבורה מוסיקה. המנכ"ל סלאבה מאלצב נאנח ואמר: חבל שאין לנו כאן אחד כמו נדזבסקי שראיתי מה עשה במחזמר "גוד ביי אמריקה"... התברר שהמעצבת לנה סטיפנקובה שאיתה עבדתי בכמה הצגות במוסקבה ובטאלין הייתה ידידה טובה של סלאבה וקטיה והיא סיפרה להם שאני בארץ.

כל השאר הוא היסטוריה. סלאבה התקשר אלי, אני באתי לתל-אביב ומאז אני חי ועובד ב"גשר" באושר עד היום הזה, בשמי הישראלי – אבי בנימין, אחרי שאימצתי את שם אבי – בנימין, כשם המשפחה שלי.

סלאבה הציע לי להצטרף ל"גשר" ללא תנאים מגבילים, פשוט להיות חלק מהקבוצה המתחילה לבנות תיאטרון. ההרגשה הייתה מדהימה, אופורית ממש. חשנו שאנחנו בדרך למשהו גדול. אמיתי.

את ייבגני אריה פגשתי לראשונה באיזה חור ליד כיכר דיזנגוף, שם נערכו החזרות על "רוזנקרנץ", התברר שלמרות שהוא ייבא את המוסיקה היה צורך להתאים אותה למציאות החדשה. לקצר. לעבד. להוסיף. ואני שקעתי מיד בעבודה.

בחודשים הראשונים המשכתי לגור בירושלים ונאלצתי לנסוע לתל-אביב יום-יום באוטובוס, או בטרמפים. כשהחזרות נמשכו ביום ובלילה היה ברור שעלי לעבור לגור בתל-אביב. התיאטרון שכר דירה בת שני חדרים בה שיכנו בחדר אחד אורחים שהגיעו מחו"ל בענייני עבודה, ובחדר הזה הציעו לי להישאר בעיר מפעם בפעם. את החדר השני נתנו לאחת השחקניות שתגור בו. זו הייתה ייבגניה דודינה, לימים – אשתי השניה ואם בתנו אנה.

המצב הכלכלי של כולנו היה אז על הפנים. המשכורות היו קטנות ולא הגיעו בקביעות, לא זוכר בדיוק איך הסתדרנו אבל לא נתנו לזה לפגוע בעבודה, פשוט חיינו בתחושה שהאמנות מעל לכל. כשאתה במסלול של בנייה, אין לך זמן או מצב נפשי לפקפק בדברים, אתה מכוון למעלה. 

כשהצטרפתי ל"גשר" הייתי כבר בן 32, עם "כתב יד" מוסיקלי משלי וניסיון מגוון הן במוסיקה לתיאטרון, הן בג'אז והן במוסיקה יהודית של חזנות וכלייזמרים. עם הזמן נחשפתי כאן ל"צבעים" נוספים, ישראליים ואפילו מזרחיים, ואני משתמש בכולם, לפי הצורך. כל הצגה והמוסיקה שלה. כמנהל מוסיקלי אני יכול להזמין מלחין מבחוץ, להשתמש במוסיקה קיימת, לכתוב בעצמי, לעבד יצירות של אחרים, ולפקח על הכול. 

ייבגני אריה הוא מאמין גדול בחשיבות המוסיקה בתיאטרון, במיוחד בהצגות שלו, ואנחנו עובדים במשותף מאז ועד היום.

בתיאטרון מקובל שהבמאי נפגש עם המוסיקאי לפני תחילת החזרות ומסביר לו מה הוא רוצה. בזמן האחרון, אם זה ייבגני, הוא כבר לא צריך לומר כלום. אני מבין אותו עוד לפני שהוא מדבר.

לרכישת כרטיס לחצו כאן

לוח הצגות

הצגות קרובות:
יום ה' 26.04.2018 שעה 20:00

חדשות

מידע שימושי על נגישות האתר

הבוקר קיימנו מסיבת עיתונאים בנושא הפסטיבל בהשתתפות ראש העיר, מר רון חולדאי, לנה קריינדלין, מנכ"ל תיאטרון גשר, נעם סמל, המנהל האמנותי של הפסטיבל, אורי שובל, מנכ''ל המישלמה ליפו, סגן שגריר טורקיה בישראל, אומט דניז, רועי חן, דרמרטורג תיאטרון גשר.

"הצגה שהיא כמו חלום, ממש כישוף תיאטרלי, זוהרת כמו יהלום, גם ללא מילים" הארץ על מקבת - גרסה ללא מילים

קליפ מחדר החזרות

"יפה להפליא...דרמה אנושית רגישה ומשכנעת. הצגה שכדאי לצפות בה... בימוי מיוחד אינטליגנטי ומקורי" ידיעות אחרונות


הרצל מתעורר לחיים בגשר, ומזכיר שחזון אינו מסתכם ב"חיים עצמם"

הקרנות חד פעמיות של הסרטים הבולטים וזוכי הפרסים של 2017

"עם הומור שנון, משחק מעולה וטקסט משובח - "הרצל אמר!" היא אחת ההצגות הרלוונטיות והמומלצות בסביבה". (YNET)

בצאת ראש השנה קיימנו את אירוע הגאלה השנתי שלנו, שכלל מופע חד פעמי ומרגש לציון יום הולדתו ה-70 של המנהל האמנותי שלנו יבגני אריה.

חדשות נוספות