מר ברינק (2000)

מר ברינק (2000)

מר ברינק (2000)

"מר ברינק" הוא פנטסיה מודרנית, העוסקת באהבות הגדולות של כולנו, באושר להיות ביחד ובהגנה על כל היקר לנו בחיים, לצד הפחדים הנוראים של כולנו, בכאב הפרידה והאובדן.

פול אוסבורן, מחזאי ותסריטאי אמריקאי מליח ("כל בוקר בשבע", "קדמת עדן" 55', "סיונרה" 57', ",דרום פסיפיק" 58' ) עיבד לבמה את סיפורו מלא ההומור והנוגע ללב של לורנס א' ווטקין. מערכת יחסים אנושית ומיוחדת בין סבא זקן לנכדו הצעיר, נחשפת על הבמה, בשעה שהשניים נלחמים על שמירת הקשר החם והחזק ביניהם כנגד המנסים לנתקו. כל אחד מאתנו יוכל למצוא במחזה הזה את עצמו, כשהוא מנסה לענות על שאלות פשוטות ויומיומיות, שאנחנו שואלים את עצמנו, ובעצם נדרשים לתשובות קיומיות, הנמצאות בשורש החיים שלנו. כמה יכול אדם לשלוט בחייו ? כמה רחוק הוא ילך כדי לשמור על הקרובים לו ?  האם הוא ירצה לחיות לנצח ? האם יוכל לנצח את המוות ?

"מר ברינק" הועלה לראשונה בברודווי ב-1938, שנה אחר–כך הוא הפך לסרט עם ליונל ברימור. הוא הועלה שוב בהצלחה גדולה ב-1953 וב-1991 גיורגי ס. סקוט כיכב בו וביים – "יש בו מתיקות גדולה ואותו קסם של פעם", הוא אמר על המחזה.

להיות או לא להיות?  זאת השאלה... - אולי השאלה המוכרת ביותר בתולדות התיאטרון, בתולדות התרבות. המלט שואל את עצמו את השאלה, שהיא כנראה הנשאלת ביותר גם על ידי כולנו. האם למות, או להמשיך לחיות? ומהו המוות, האם זאת רק שינה, מה קורה אחר-כך, בצד השני של לחדול להיות?

שאלה פילוסופית מורכבת, אבל בעצם שאלה יומיומית פשוטה.

כל אחד חושב על המוות. אבל כל אחד חושב על המוות דברים אחרים. בעיני אחדים המוות הוא סוף הדרך, אחרים יאמרו המוות הוא תחילתה של דרך. אף אחד לא יודע, אף אחד לא חזר משם לספר, אפילו הודיני הקוסם האגדי שהבטיח - לא קיים. אנחנו פשוט לא יודעים... ולכן, יש כאלה המפחדים ממנו, אחרים מייחלים לו, מתפללים אליו, מבקשים ומחכים שיבוא. וכשיגיע, האם יהיה המוות מסדרון אור גדול, מנהרה חשוכה ועוטפת, מכשפה זקנה ומכוערת, דמות בגלימה שחורה, שלד וחרמש בידו, או נפיחה אחרונה וזה הכל? 

הסיפור על המוות הבא לביקור, מופיע בתרבויות שונות ובסגנונות מגוונים, באגדות עם, בשירים, ובעצם בכל סוג של יצירה אפשרי. אנשים חושבים, כותבים, מדברים, מתבדחים, מתכננים ומתכוננים, מבטיחים, מתפללים, מנסים להבין ולנתח, ואז יום אחד, דווקא כשהם לא מצפים לו - הוא מגיע.

אצל פול אוסבורן המוות הוא איש רגיל בחליפה ותיק בידו - מר ברינק *. הוא מגיע פתאום משום מקום, נכנס לחדרי שינה, כי זה הרבה יותר נוח, ואנשים מתלווים אליו, הם יודעים שזה יותר נעים וקל, וגם אם הם עדיין לא יודעים, הם יגלו זאת בסוף וישמחו שהתלוו אליו. יש לו משימות לעמוד בהן, לוחות זמנים ובוסים שעוקבים אחריו. הוא כבר ראה הכל ויודע הכל, הוא חכם, אבל האדם, בן-האדם, חכם יותר... ואולי לא.

וכשהוא נכנס פתאום, בלי הודעה מוקדמת, מה אומרים לו?  סבא מגרש אותו, סבתא משוחחת איתו על הסריגה שלה. ועל מה אמר לו יוסף טרומפלדור רגע לפני, על כך מתווכחים כבר שנים - "טוב למות בעד ארצינו!'' ואולי איזו קללה ברוסית עסיסית? ובכלל עצם בדיון בשאלה מה בדיוק נאמר שם באותו רגע מסויים והסטורי, והעובדה שאותו רגע מעבר הופך תמיד למסויים והסטורי, מוכיחים עד כמה חשובה לכולנו הפרידה מכאן ועכשיו בדרכינו לשם ולנצח.

לכן אולי מביך לגלות שדווקא אותם אנשים מפורסמים שעינינו היו נשואות אליהם בחייהם, שקבעו גורלות וחרצו עתידות של יחידים ורבים, של אנשים וארצות, דווקא הם רגעים לפני מותם, בדרך כלל לא הפליאו דבר, לא חרזו שירים, לא הציבו אבני הגות חדשות, לא חצבו בסלע אמירות פילוסופיות חשובות, לא רקחו פואמות לדורות הבאים ולא התוו דרכים חדשות לנו ההולכים העיוורים שבעקבותיהם. רובם השאירו אחריהם משפטים סתמיים למדי, לקט מילים עניני ותו לא.

 

להצגות נוספות לחצו כאן
מחזה מאת: פול אוסבורן
תרגום: בן בר שביט
בימוי: יבגני אריה
במאית משנה: לנה קריינדלין
ביצוע תפאורה: יורי סוכנוב
תלבושות: ילנה קלריך
עריכה מוסיקלית: מיכאל וייסבורד
אפקטים מיוחדים: דמיטרי אוסמולובסקי
יועצת תנועה: מרינה בלטובה
הדרכה לשונית: פולינה דוידסון
מפיק בפועל: משה נחשון
מנהל הצגה: ויקטור סוקולוב
ג'וליאן נורטרופ, סבו: בוריס אחנוב
נלי, סבתו: נלי גושבה ז"ל
מרסיה, משרתת: תמר קינן
ד"ר איבנס: לאוניד קנייבסקי
מר ג'ונס, פסיכיאטר: ולדימיר חלמסקי ז"ל
ג'ים, אבא של פאד: גלעד קלטר
גים, אבא של פאד: רומן קבטנר
סוזן, אמא של פאד: גלנדה סוולד
ביל, חתנה של מרסיה: מקסים רוזנברג