top banner
מדיאה (2005)

מדיאה (2005)

מדיאה (2005)

היא נטשה את משפחתה ומולדתה. בשבילו.

היא היתה הרוח מתחת למפרשי התהילה שלו.

היא הקימה לו בית בארץ זרה. לבדה.

היא ילדה לו שני בנים.

הוא בגד בה עם אישה אחרת.

מה תעשה מי שהושפלה וכבודה נרמס,

מי שנוצלה והורחקה,

מי שהייאוש שלה גדול עד שאינה יכולה לשאתו יותר.

מדיאה הוצג לראשונה ב-431 לפנה"ס בתיאטרון דיוניסוס, מחוץ למקדש האלים, לרגלי האקרופוליס באתונה. מאז כתב אוריפידס את המחזה, הוא נשמר והפך עם השנים לאחת היצירות המוכרות והמרתקות ביותר שנכתבו אי-פעם.  כולנו זוכרים את קווי המתאר של היצירה, אבל בקריאה מחודשת, מודרנית נגלה שמדיאה מדבר לא רק על אישה ש'בחרה' לרצוח את בניה, אלא על גזענות ושובניזם, אהבה גדולה ובגידה שתוצאותיה קשות.

תיאטרון גשר בחר להעלות את מדיאה המציב את האישה בלב זירת ההתרחשות, ומאפשר לה להעלות את תחושותיה וטענותיה באשר לזרות, נישואין, תפקידה בעולמו של בעלה, לידה וגידול ילדים, יחס הסביבה אליה, גברים, התאווה לכוח ושלטון ומעל הכל הוא מעלה שוב את השאלה - מי יכול לנחש את תוצאותיו של הייאוש הנורא, של אובדן הכבוד, מה קורה כשמכבים את אור התקווה בקצה המנהרה? 

רקע

מדיאה - המיתולוגיה

הטרגדיות היווניות מבוססות בדרך כלל על סיפורים מהאוצר המיתולוגי הענק של אלים וגיבורים, ממה שניתן לשער שהוא העבר המרוחק. משמעותה של המלה 'מיתוס' היא 'סיפור', אבל המיתולוגיה הייתה גם מעין מציאות, 'עבר' ממנו שאלו מדינות ויחידים אמתיים, רעיונות לגבי עצמם וההיסטוריה שלהם. הדרמה היוונית נשענה על המיתולוגיה, כמו שהדרמה ההודית נשענה על המהבראטה. הצופים מכירים את הקווים הכלליים במבנה הסיפור ומתעניינים בדרך בה פירש אותם המחזאי - הסגנון שלו, תפישתו את המוכר והידוע, ההדגשים, הביקורת, ההמצאות הטכניות והפתרונות הבימתיים...

ולכן, העלילה הבסיסית של מדיאה הייתה ידועה לצופים בהצגה.

יאסון גר ביולקוס (יוון), עליה מלך פליאס.

כשפליאס שאל את האורקל (מקדש, נביא, אל) לגבי העתיד של ממלכתו, התשובה היתה כי עליו להישמר מאיש בעל סנדל אחד.

הוא התכונן להעלות קורבן והזמין לא מעט אנשים ובהם גם את יאסון (בן אחיו), שמיהר להגיע ממקום מושבו בכפר (הוא אהב חקלאות). בדרך, כשחצה את הנהר הוא איבד סנדל אחד.

כשראה אותו פליאס, הוא הבין את הנבואה. הוא ניגש ליאסון ושאל אותו מה היה עושה במקומו, אם היתה נבואה שיירצח על ידי אחד מתושביו.

יאסון ענה - הייתי שולח אותו להביא את גיזת הזהב (צמר זהב מעורו של איל שעליו רכב - האיל זאת גם אגדה...).

פליאס שלח אותו מיד למשימה. את גיזת הזהב אפשר היה למצוא תלויה על עץ בקולחיס (על החוף המזרחי של הים השחור), שמורה שם על ידי נחש (דרקון) שאינו ישן.

כיון שנישלח למשימה קרא יאסון לארגוס הנגר, שבנה ספינה גדולה - שנקראה אחר כך על שמו  - הארגו. (יש אגדות נוספות הקשורות לארגו - בחרטום היה לה מוט שיכול היה לדבר)

יאסון ואיתו הטובים שבבני יוון, הפליגו לקולחיס.

על המסע הזה של הרגו והארגונאוטים, יש המון אגדות...

בכל מקרה, כשהגיעו ביקש יאסון מאיאטס (אבא של מדיאה ומושל קולחיס), את הגיזה.

איאטס הבטיח לתת לו את הגיזה בתנאי שירתום את שני השוורים שלו (היו להם רגליים עשויות ארד והם היו נושפי אש), ואחר כך יזרע את שיני הדרקון (זה שייך לאגדה מיתולוגית נוספת).

מדיאה, כאמור, בתו של איאטס, הייתה במיתולוגיה בת אל-מוות, נכדתה של השמש (אימא שלה הייתה בתו של אוקיאנוס). היא הייתה מכשפה, מאמינה והולכת בעקבותיה של האלה המכשפה הקטה. היא התאהבה ביאסון והבטיחה לו לעזור, אם יתחתן איתה ויקח אותה ליוון.

יאסון הבטיח והיא רקחה לו כל מיני משחות שהוא היה צריך למרוח על הגוף שלו, המגן, החרב... זה היה אמור להגן עליו מאש ומנשק. היא גם גילתה לו, שאחרי שיזרע באדמה את שיני הדרקון יפרחו שם לוחמים שינסו להרוג אותו. הוא צריך להשליך עליהם אבנים, לסכסך ביניהם, וכשיריבו להרוג אותם.

זה בדיוק מה שהוא עשה, בהצלחה גדולה, אבל למרות זאת איאטס לא נתן לו את הגיזה. הוא אפילו התכוון להרוג את יאסון ואנשיו ולשרוף את הארגו.

אבל בלילה הובילה מדיאה את יאסון אל הגיזה, הרדימה את הנחש ששמר עליה, לקחה אותה וברחה עם יאסון לארגו. אח שלה - אפסירטוס - הצטרף אליה.

שאיאטס הבין מה קרה, הוא התחיל לרדוף אחרי הארגו. מדיאה שראתה את ספינתו של אביה מתקרבת, רצחה את אחיה, חתכה אותו לחתיכות והשליכה אותן לים.

האב ההמום אסף את הפאזל של בנו, איבד את המומנטום, ולכן חזר הביתה.

הארגו הגיע בשלום ליולקוס. כל העניין לקח ארבעה חודשים.

פלאיס שלא חשב שהם יחזרו היה מיואש, החליט להרוג את אחיו (אבא של יאסון), אבל הוא (אייסון) התאבד כדי לחסוך לכולם אי-נעימות. גם אימא שלו, אגב, התאבדה (את אחיו התינוק הרג פליאס).

כשחזר יאסון הוא נתן לפליאס את גיזת הזהב, וחיכה לזמן טוב כדי לנקום. הוא ביקש ממדיאה עזרה בעניין הזה...

מדיאה הלכה לארמון ושיכנעה את הבנות של פליאס, ששאלו אותה איך יוכלו להשיב לאביהן המזדקן את נעוריו, שאם הן תקצוצנה אותו ותבשלנה, היא תוכל למרוח עליו משחה שתרענו אותו לנער... היא אפילו עשתה פיילוט - חתכה ובשלה אייל והפכה אותו לטלה (או משהו כזה).

הבנות, כנראה לא כל כך חכמות, עשו את זה.

מדיאה ויאסון לא היו כל כך פופולרים אחרי זה - והתושבים גרשו אותם.

הם הגיעו לקורינטוס ושם חיו באושר עשר שנים כמבקרים זרים. סבלו אותם אבל לא בטחו בהם... נולדו להם שני בנים. וליאסון נמאס כנראה לחיות עם מכשפה נוכריה.

לאחר שקראון, מלך קורינטוס (אגב לא אותו קראון מאדיפוס ואנטיגונה), אירש את בתו גלאוק עם יאסון, גירש יאסון את מדיאה.

 מדיאה בסופו של דבר הגיעה לאתונה (יש אומרים בכרכרה רתומה לדרקונים מעופפים) והתחתנה עם אגיאוס (נולד להם ילד, מדיאוס, למרות שכבר היה לו ילד אחד, תזאוס, שנולד בדרך מהמקדש בדלפי, הוא מזהה אותו אחרי סיפור ארוך בו מדיאה משכנעת אותו להרעיל את בנו, הצעיר מראה לו את חרבו שהותיר אחריו וכך הם מזהים זה את זה. מדיאה נאלצת לברוח שוב, לקולחיס, היא רוצחת את מי שצריך ומשיבה את השלטון לאביה איאטס... הבן של יקרא שנים אחר כך לאיזה מדינה מדיאה  - על שמו).

באשר למותו של יאסון יש אומרים שהוא התאבד ויש אגדה האומרת שמדיאה חזתה את מותו - הוא יהרג כשאחד השברים / משוטים של הארגו יפול עליו ויהרוג אותו.

להצגות נוספות לחצו כאן

"רוצו לראות את מדיאה בתיאטרון גשר! מדיאה בכיכובה של דודינה זו פשוט פנינה! המלצה חמה שלנו!"

(גלי צה"ל) 

"ה-אירוע של עולם התיאטרון הישראלי! אין כמו דודינה ברפרטואר הרגשי המבריק, הכי היא מלכה במיצויו של הרגע החי. הבמאית לנה קריינדלין היא התגלית הבאה ומעוררת ההשתאות של גשר. פלא שקורה פעם בכמה שנים!"

(זמן תל אביב)

"תיאטרון משובח ונדיר. אל תחמיצו!

מעטות מדי הן הפעמים בהן בתוך החושך הגדול של אולם התיאטרון מצליח משחק החיים שעל הבמה לגעת בדיוק כה רב, לכוון ולפגוע הישר אל תוך נימי הנפש ולהאיר במאור גדול את הפגמים, הכשלים והיופי האיום של הבריאה האנושית. מעטות מדי הן הפעמים בהן מטלטלת ההתרחשות על הבמה עד כדי כך, שמרגע אור במה ראשון ועד אור אחרית שמסמן למחיאות הכפיים, אובדת לחלוטין תחושת הזמן והמרחב ואין בעולם דבר מלבדך ומלבד המתרחש לפניך על הבמה.

 הפקות כאלה הן הסיבה להמשך קיומה של אמנות התיאטרון מאז ועד עולם."

(Ynet)

"יבגניה דודינה שחקנית מדהימה, היה שווה לחכות לה שבעה חודשים. אנחנו נרוץ בהמונינו."

(אודטה)

 "יבגניה דודינה נפלאה. אין מילה אחרת. היא מתפוצצת מנוכחות, מלאת עוצמה, ניואנסים ומיומנות. היא מלהטטת עם מבנה הבמה המיוחד... השערות סומרות והנשימה נעתקת."

(טיים אאוט)

"יבגניה דודינה מעניקה לדמות המיתית של מדיאה חזות מודרנית מפתיעה של אישה צינית, חריפה ומרירה, ומדגישה את המסרים הפמיניסטיים שלה."

(ידיעות אחרונות)

 " יבגניה דודינה מפגינה את מכלול כישוריה הנפלאים כמדיאה בווירטואוזיות של משחק. היא מגלמת את כל התגובות הרגשיות האפשריות למעשיה שלה בשלבי התכנון, בשעת הביצוע ואחר הביצוע. היא מראה לנו כל תג ותו של רגש אפשרי, ואי אפשר שלא להשתאות על היכולת הפיזית והמנטלית שלה בעשותה כן. הישג של משחק מוחצן ומעובד היטב. אירוע בעל חשיבות לדרך ולתפיסה האמנותיים של התיאטרון הישראלי. מדיאה של תיאטרון גשר היא בעיניי הצגה שיש בה יופי קר מאוד, שלא הייתי מוותר על הזכות לראות אותה"

 (הבמה)"יבגניה דודינה יוצקת לתוך דמותה של מדיאה סערת רגשות עוצרת נשימה. היא מעניקה מפגן משחק יוצא דופן, וניתן להבין מדוע בחרה הנהלת תיאטרון גשר להמתין שמונה חודשים מאז פציעתה בהצגות קדם הבכורה, ולחזור ולהעלות שוב את המחזה רק עם שובה לבמה. "

(מקור ראשון)

"יבגניה דודינה המעולה מגלמת את דמותה של מדיאה בתיאטרליות, במחוות גדולות וביכולת משחק מדהימה."

(עולם האישה)

" יש לנו שחקנית נפלאה, שיוצרת על הבמה תחושה של גדולה טרגית מסוג שהוא נדיר על בימותינו: יבגניה דודינה. היא מצליחה להעביר ריגושים עמוקים, שהם תוצאה של משחק שמקורו בעולם אחר."

(מעריב)