top banner
גן הדובדבנים (2006)

גן הדובדבנים (2006)

גן הדובדבנים (2006)

"גן הדובדבנים" – הוא מחזהו האחרון של גדול המחזאים הרוסים- צ'כוב, ואחד  המחזות הטובים ביותר שנכתב אי-פעם לבמה. המחזה  הועלה אין ספור פעמים על כל במות העולם ע"י גדולי השחקנים והבמאים.

 גן הדובדבנים באחוזה אריסטוקרטית כפרית, תפארת העבר, מלבלב ופורח, אך זוהי פריחתו האחרונה. עולמה של האריסטוקרטיה נתרוקן ממשמעות. חוקי המשחק השתנו, אך בעלי האחוזה עיוורים למתרחש סביבם. הם שקועים בחלומות ובחוסר אונים, כשברקע כבר נשמעים קולות המשחית של הגרזנים שיגדעו את עצי הדובדבן הענוגים כדי להפוך את השטח לעסקת נדלן. 

 עלילת המחזה פשוטה  לכאורה - משפחת אצולה כפרית, ראנייבסקי, יורדת מנכסיה ונאלצת למכור את האחוזה ואת גן הדובדבנים הקסום לסוחר לופאחין שמתכוון לעקור את עצי הגן ולהפכו לעיסקת נדל"ן.

אלא שצ'כוב לא כתב על עסקי נדל"ן אלא על אנשים בשר ודם : על הכאב שבפרידה מגן העדן האבוד של הילדות וזיכרונות העבר, על הקושי להסתגל לשינויים, על חיפוש אהבה, על החמצות, על תקוות שלא תתגשמנה, על האבסורדיות היומיומית של הקיום. זהו מחזה שבו מה שלא נאמר חשוב יותר ממה שנאמר. שבו השתיקות רועמות , שבו אין אירועים מסעירים אלא אוירה ומצבי רוח והעלילה היא רגשית וטעונה.

במאי ההצגה יבגני אריה - מסביר שחשוב היה לו להעלות את המחזה כהשתקפות החיים האמיתיים.  לא לבחון את הספור מבחוץ, אלא מבפנים- דרך עולמם הרגשי של הדמויות; לא לשפוט אותן- אלא לראות אותן כפי שאנחנו רואים את עצמנו. לאהוב ולהזדהות אתן, לצחוק ולבכות אתן.  אין כאן דמויות גדולות מהחיים.ואין גיבורים. אלה אנשים כמונו. המדברים בשפתנו, חווים כמונו את כל מגוון הרגשות והבעיות שאתן הם מתמודדים- הן בעיותינו. אותן שגיאות והחמצות, אותם חלומות, אותן אכזבות. כולנו חיים בבית רדוף זיכרונות המתפורר ועומד לקרוס, כולנו פוחדים להתנתק מהעבר, כולנו חוששים שהנשמה שלנו עלולה להימכר.

צ'כוב התעקש שהמחזה הוא קומדיה על גבול הפארסה מפני שבחיים הקומי והטרגי, המגוחך והנוגע ללב שזורים זה בזה .ואכן- זהו המחזה הטרגי ביותר של צ'כוב וגם הקומי ביותר.  שילוב זה הופך את המחזה לאתגר גדול לשחקנים ולבמאי. אלה הם חיינו בצחוק ודמע, בשמחות ובעצב.אין תשובות לשאלות, אין מוסר השכל, אין סוף מוחלט . החיים נמשכים ואנחנו ממשיכים אתם.

הצגה ראשונה: 22.06.06

להצגות נוספות לחצו כאן
תרגום: רועי חן
בימוי: יבגני אריה
במאית משנה: לנה קריינדלין
עיצוב במה: מיכאל קרמנקו
תלבושות: ילנה קלריך
מוסיקה: אבי בנימין
עיצוב תאורה: אבי יונה בואנו (במבי)
שפה ודיבור: יוני לוקאס
מפיק בפועל: משה נחשון
אניה: שירי גדני
וריה: יעל לוין
לופאחין: מיקי לאון
פטיה טרופימוב: גלעד קלטר
סמיונוב-פישצ'יק: בוריס אחנוב
שרלוטה: מיכל ויינברג
דוניאשה: עדי שליטא
גרישה: שי מלמד

יצירת המופת של אנטון צ'כוב בבימויו של יבגני אריה בתיאטרון גשר, זוכה לביצוע מרשים ומעוצב להפליא. אריה יוצר הצגה שיש בה הרבה רגעי קסם והיא מבליטה את הפן הקומי במחזה. היופי החזותי והתיאטרלי שאריה יודע להפיק במגע הקסם שלו, נותן הרבה רגעים יפים וביצועים מצויינים.

 ידיעות אחרונות

ההצגה של יבגני אריה מלאה רגעים יפים. הישגים נאים לדור הצעיר - שירי גדני, יעל לוין ומיקי לאון, וכן הכוכבים של גשר - ישראל דמידוב מוציא את דמות גאייב כהרגלו מהשרוול המקסים שלו, ומולו יבגניה דודינה - יש לה יכולת לחולל את הקסם.

הארץ

התפאורה הסוריאליסטית הנפלאה גונבת את מירב תשומת הלב. צריך לראות, לא לתאר!

צפון העיר

דמידוב ודודינה הם שחקנים כריזמטיים. קשה להסיר מהם את העיניים.

מעריב

ספק אם יכולה לעלות על במה הצגה יפה כזאת במקום אחר מלבד תיאטרון גשר. הצופים לא יכולים שלא להתפעל מהבמה המרתקת, מהנסים והנפלאות של התאורה, מהתלבושות המרשימות ומהמוזיקה.

הבמה

שחקנים כריזמטיים, הברקות ויזואליות. תרגום מוצלח של רועי חן.

העיר

מרגשת עד דמעות.מעט מאוד הצגות ראיתי שיש בהן רגעים מקסימים כל כך. מרתק. צובט את הלב.

'רשת א