פייר אוגוסטין דה-בומרשה

  • אלכסנדר אוסטרובסקי
  • אוריפידס
  • ש. אנ-סקי
  • ז'אן אנווי
  • אלכסיי ארבוזוב
  • ניקולאי ארדמן
  • יסאק באבל
  • איגור באוארסימה
  • אריק בוגוסיאן
  • פטריק בסון
  • אמיל ברגינסקי
  • ברטולד ברכט
  • יצחק בשביס-זינגר
  • ניקולאי גוגול
  • קרלו גולדוני
  • ויטולד גומברוביץ'
  • גריגורי גורין
  • מקסים גורקי
  • נטליה גינזבורג
  • ז.ק. גרומברג
  • דוד גרוסמן
  • ז'אן דה לה פונטן
  • פייר אוגוסטין דה-בומרשה
  • פיודור דוסטוייבסקי
  • ג'ו דפייטרו
  • ארז דריגס
  • הומרוס
  • ג'פרי הטשר
  • שטפן היים
  • פטריק זיסקינד
  • רועי חן
  • לב טולסטוי
  • דניס טנוביץ'
  • אנה יבלונסקיה
  • ונדיקט ירופייב
  • חנוך  לוין
  • ולדימיר מאיאקובסקי
  • ולרי מוחריאמוב
  • ז.ב. מולייר
  • ברנרד מלמוד
  • מרטין מק-דונה
  • יהושע סובול
  • טום סטופרד
  • סיימון סטיבנס
  • אוגוסט סטרינדברג
  • דניס פונביזין
  • לואיג'י פירנדלו
  • בראד פרייזר
  • בראיין פריל
  • האחים פרסניאקוב
  • מרי צ'ייס
  • אנטון צ'כוב
  • נואל קוארד
  • נועה קולר
  • גור קורן
  • יולי קים
  • יהושע קנז
  • יורם קניוק
  • ג'ון קריאני
  • יסמינה רזה
  • אלדר ריאזנוב
  • יעקב שבתאי
  • ויליאם שייקספיר
  • מאיר שלו
פייר אוגוסטין דה-בומרשה

פייר אוגוסטין דה-בומרשה

 (1799-1732)

בומרשה נשען לא מעט על נסיון חייו, בבואו לכתוב על עלילותיו של יציר דמיונו המפורסם - פיגרו. אבל האמת היא, שעובדות חייו של הסופר נשמעות כל כך מופלאות, שקשה להאמין באמתותן. נולד כפייר-אוגוסטין קרון, בפריז 1732, החל לעבוד כשען, כמו אביו. הוא הפך מוכר לראשונה, כשהמציא בגיל 21, מנגנון לשעונים, הנמצא בשימוש גם היום, והביא אותו ליצרן השעונים המלכותי - מ. לפוט, שהציג אותו כשלו. בומרשה כתב מכתב לעיתון נפוץ והוזמן אל המלך לואי ה15-. בומרשה לא רק זכה בטיעונו, אלא הפך ליצרן השעונים המלכותי. את כניסתו לחצר המלך הוא ניצל לא רק לעליה בסולם החברתי, אלא הפך גם למורה הנבל של הנסיכות.

בומרשה נשא לאישה אלמנה עשירה, התאלמן ממנה זמן קצר אחר כך והשכיל להתקדם ולקדם את עינייניו וממונו, בעזרת איש עסקים בשם פאריז-דוברניי.

הוא החל לעבוד על המחזה הראשון שלו  - Eugenie - ושורה של מערכונים, לתיאטרונה הפרטי של מאדאם דה פומפדור. בפברואר 1764, הוא יוצא ל,מסע פיגרו, הראשון שלו למדריד, בשליחותו של פריז-דוברניי, אמנם, אבל בעיקר לדאוג ל'כבודה' של אחותו, ליזט, אצל אחד בשם חוזה קלביחו. בומרשה מתחזה לעורך ספרותי צרפתי ומצליח להטיח בו את ההאשמות. קלביחו מסכים להינשא לליזט, אבל אז נמלט בטענה שבומרשה איים עליו באקדח לראשו. בומרשה פונה למלך קרלוס ה3-, וקלביחו מפוטר. כל העלילה הזאת פורסמה אחר כך בכל אירופה, ושימשה בסיס למחזה שכתב גטה.

Eugenie הוצג לראשונה בקומדי-פרנסה, ב29- לינואר 1767, זכה לתגובה צוננת, שוכתב והצליח. בומרשה נישא שוב לאלמנה שילדה לו בן בדצמבר 1768. מחזהו השני של בומרשה 'שני החברים' הועלה ב13- לינואר 1770, ולא זכה להצלחה.

כשלון המחזה היה מצרותיו הקלות של בומרשה באותן שנים. אשתו מתה תוך זמן קצר וקצבתה איתה. חברו - פריז-דוברניי, נפטר וחוזה שנערך בניהם לא הוכר על ידי יורשו. בומרשה אמנם הפסיד במשפט... אבל מקרה אחר כמעט עלה לו בחייו. אציל ששמע שבומרשה מתעסק עם אהובתו, חיכה לו בחרב שלופה ורק משרתיו של בומרשה הצליחו להציל אותו...

ובכלל, כאמור, חייו של בומרשה נראים כאילו נכתבו על ידי מחזאי מטורף. שופט מושחת (השופט גוזמן), שוחד (לגברת גוזמן ואחרים), קנסות והפסדים, מאסרים, ערעורים... כתיבת 'זכרונות' על העלילות הנ"ל, פרסמה אותו בכל רחבי אירופה (ורסיי, וינה ובסנט פטרסבורג קטרינה הגדולה בקשה משגרירה בפריז עותק שלהם, ובפרנקפורט קרא אותם גטה בערבי הספרות שלו).

אולם לאחר שהפסיד במשפט (וזכויותיו האזרחיות נשללו ממנו), בפברואר 1774, נדחו החזרות על המחזה החדש שלו "הספר מסיביליה", שהחלו בקומדי-פרנסה ב1773-. ולמרות זאת, למרות הנזיפה הפומבית שקיבל, הוא נשלח כמעט מיידית לונדון, למשימה סודית בשם המלך. היה עליו לדאוג לביטול מסמך מסויים, שעמד להתפרסם בגנות פלגשו לשעבר של המלך - מאדאם דה בארי. בומרשה הצליח לו רק לשחד את הכותב, טבנו דה מורנדה, אלא גם לגייס אותו לשירות החשאי הצרפתי.  אבל שלושה ימים לאחר שחזר לפריז הלך לעולמו לואי ה15- ממחלת האבעבועות, ויורשו לואי ה16-, לא הרגיש כלל במחויבות כלפי בומרשה.

ואז גילה בומרשה (בעזרת מורנדה, כמובן), שעומד להתפרסם בלונדון ובאמסטרדם, מידע הקשור במלכתו של לואי ה16-, מארי-אנטואנט. שוב יצא בומרשה בשליחות (שהסתבכה הפעם לא מעט וכללה מרדפים בכל רחבי אירופה והגיעה עד לחצרה של הקיסרית האוסטרית מריה טרזה). ההסטוריונים חלוקים לגבי מעורבותו של בומרשה בכל העלילה הזאת, אבל אין עוררין על כך שהמשימה העניקה לו מעמד נושא אמון בעיניו של לואי ה16-.

כשחזר הפעם בומרשה לפריז יכול היה לצפות בהפקת הקומדי-פרנסה ל"הספר מסיביליה" - 23 בפברואר 1775. הקהל לא אהב את ההצגה בערב הפתיחה, אבל יומיים אחר כך, לאחר שקוצרה מערכה שלמה, נערכו שכתובים גדולים והבימוי שונה - זכתה ההצגה להצלחה גדולה מיידית.

לא עבר זמן רב ובומרשה יצא שוב לדרך, הוא ביקר בלונדון ועקב אחר החדשות הטריות על ההתרחשויות בקולוניות באמריקה. הוא יעץ ללואי ה16-, על הנחיצות בתמיכה במורדים האמריקנים. למרות שהממשלה הצרפתית שמרה על חוסר מעורבות רשמית, הרי שנתנה לבומרשה הלואה לקניית נשק ושליחתו (באחריותו - תמורות סחורות ועסקים עתידיים) אל מעבר לאטלנטיק. מורכבות המבצע היתה גדולה (200 תותחים, רובים ותחמושת ל25,000- חיילים), אבל בתחילת 1777 הגיעה הציוד לייעדו, וללא ספק תרם לנקודת המפנה בקרב בסארטוגה, בהמשך אותה שנה. למעשה, ההערכה היא שהמרד האמריקאי לא היה מצליח ללא עזרת צרפת - כלומר בומרשה. באופן מוזר ההרפתקה הזאת כמעט גרמה לו לפשיטת רגל, הרפובליקה החדשה, שהוכרה על ידי צרפת במרץ 1778, לא מיהרה לפרוע את חובותיה. רק ארבעים שנה אחרי מותו של בומרשה הצליחו יורשיו לקבל חלק זעום מהמליונים שהקונגרס האמריקאי היה חייב לו.

ב6- בספטמבר 1776, הושבו לבומרשה הזכויות האזרחיות שלו. בשנה שלאחר מכן נולדה בתו Eugenie, לפלגשו מארי-תרז דה ווילרמולה (אותה נשא לאישה כמעט עשור מאוחר יותר). ביולי 1778, זכה במשפטו כנגד יורשו של שותפו פריז-דוברניי. באותה שנה, אגב, חזר וולטר לפריז מגלותו, ומת ב25- במאי. למרות שחלק גדול מכתביו של וולטר נאסרו לפרסום בצרפת, החלה התעוררות שדרשה להוציא לאור את כל כתביו, ואפילו הצעה בעניין זה מקטרינה הגדולה. בומרשה, זועף על האפשרות שוולטר יפורסם תחילה ברוסיה, הקים הוצאת ספרים. וכיון שההדפסה לא יכלה לצאת בבטחה לפועל בצרפת, הוא שכר מקום בגרמניה וייבא לשם פונטים מאנגליה ונייר, והתהליך החל ב1783-. אבל רק ב1790-, בעולם שהשתנה לגמרי, ואחרי הפסדים כספיים כבדים, יצאו כתביו של וולטר בהוצאת בומרשה בשלמותם.

בנתיים, השלים בומרשה את "נישואי פיגרו" (על פי המסגרת שנתנה כבר ב1775-, בהקדמה שלו ל"הספר מסיביליה"). קריאה פומבית נערכה בקומדי-פרנסה ה29- בספטמבר 1781. לואי ה16- לא אהב, כך אומרים, את התוכן החתרני של היצירה ואסר את הצגתה. מכאן והלאה החל תהליך ארוך של שכתוב, קריאות פרטיות ושישה צנזורים שונים. כמו שאמר בומרשה עצמו - "נישואי פיגרו" היו קלים יותר לכתיבה מאשר להצגה. ההתעניינות בחומר החדש היתה גבוהה, גם בחצר המלך. המלכה מארי-אנטואנט ואחי המלך - Comte d’Artios, טענו בפניו בשם בומרשה, והוא הסכים בסופו של דבר ואפשר את ההפקה. הצגת הבכורה של "נישואי פיגרו" נערכה ב27- באפריל 1784, ו,רצה, ללא הפסקה בקומדי-פרנסה במשך שמונה חודשים - ללא תקדים עד אז.

למרות ההצלחה, ואולי בגללה, המשיכו לתקוף את בומרשה, והוא המשיך לנהל את מאבקיו, מעל דפי העיתונים. בטפשותו תאר את תהליך העבודה על "נישואי פיגרו", באופן שפגע בלואי ה16-. בומרשה נאסר ונכלא במוסד לעבריינים צעירים - סנט לאזאר. עלבון לסופר שהיה אז בן 52, אבל גם נזק למלך שפעולתו זו נדמתה בציבור כמעשה עריצות. ואולם היחסים הטובים חזרו במהירות למסלולם ובומרשה הוזמן לארמון ורסי להופעה של "הספר מסיביליה", באוגוסט 1785, כשמארי-אנטואנט ואחי המלך משחקים בתפקידי רוזין ופיגרו.

דמויותיו של בומרשה זכו להצלחה גם מחוץ לגבולותיה של צרפת. הם זכו לגרסה אנגלית בתיאטרון המלכותי בקובנט גרדן - אנגליה, ובאוסטריה למרות שנאסר על הצגת המחזה, הועלתה גרסת האופרה של מוצרט ודה פונטה ל"נישואי פיגרו" בבורגטיאטר בוינה - 1 במאי 1786. בומרשה שמע את האופרה רק במאי  1793, בביקור חטוף בפריז, ומצא את המוסיקה של מוצרט 'מעייפת'. להגנתו, יש לומר, שהוא היה אז כבר כמעט חרש לגמרי.

נסיונו של בומרשה בכתיבת אופרה, למוסיקה שהוזמנה מיריבו של מוצרט - סליירי, זכה להצלחה צנועה. האופרה Tarare העולתה בפריז בקיץ 1787. נושאה הפוליטי של האופרה גרם להתעניינות מתמשכת בה גם אחרי שנות המהפכה. אומרים שבומרשה לא רק חזה את האירועים של 1789, אלא עזר להם להתרחש. אמירה מפוקפקת במקצת, כשמתברר ששנתיים קודם לכן, קנה בומרשה חלקת אדמה באיזור שקט של פריז ובנה עליה בעלות של שני מליון פרנק (שכמעט גרמה לחיסולו), בית ענק וגן מרשים ביותר - ארבעה שערים, 200 חלונות, חימום מרכזי, שיש אטלקי מיובא... באווירת המהפכה כמעט עלה לו הבית הזה בחייו. האירוניה היתה שכאשר בומרשה יכול היה להיכנס סוף סוף לבית חלומותיו, המבנה היחיד שיכול היה לראות ממנו היה - הבסטיליה! בומרשה ניצל כשהתנדב לפקח על הריסת בית הכלא השנוא.

ב1792-, כצרפת במלחמה, פנה אליו סוחר נשק לתיוך בעסקה גדולה. בומרשה היה בחירה מובנת, בעקבות נסיונו באמריקה, והוא הוסמך על ידי הממשלה המהפכנית, לנהל עבורה את העסקה... ובכל זאת, נאסר בומרשה ונכלא באוגוסט אותה שנה. פילגש לשעבר הצליחה לשחררו, יומיים לפני שכל אוכלוסיית הכלא נרצחה באכזריות על ידי המון זועם.

בהולנד, נסיונותיו להשיג את הרובים נתקלו בבעיות, לא רק בשל המצב הפוליטי המבולבל בצרפת עצמה - בשלב מסויים הוחלפו 15 שרי צבא, בפחות מחצי שנה. אבל, ללא ספק, העובדה שלא היה בפריז בשנים הקשות של הטרור, הצילה את חייו. ב1794- הוחרם רכושו, אשתו ואחיותיו נתפסו ונדונו למוות. נפילת רובספייר הצילה את משפחתו... באותו זמן, אוייבו הוותיק השופט גוזמן הובל אל הגיליוטינה. בומרשה גלה שנתיים בהמבורג, כשחזר הביתה ביולי 1796, הוא נאלץ לשאת שוב את אשתו מארי-תרז, שנאלצה להתגרש ממנו בשנים הקשות כדי להציל את חייה.

את שנותיו האחרונות 'בילה' בומרשה בנסיונות לחדש את הונו כקדם. בעלי חובו חיכו בסבלנות למותו.

ב18- במאי 1799, הוא נפטר באחוזתו.

"נישואי פיגרו" הם עלילות ההמשך לאירועים שתוארו ב"הספר מסיביליה" - שם פיגרו בעל התושייה מצליח להערים על דוקטור ברטולו, ולחלץ מידיו את רוזין היפה וכלתו חסרת הרצון, ולהעבירה לאדונו הרוזן אלמביבה, בשורה של תחבולות שכללו שוחד, תחפושות והרבה חוצפה. כל הגיבורים - ברטולו, בזיל, אלמביבה, רוזין וכמובן פיגרו - מופיעים גם במחזה החדש, אבל היחסים ביניהם, בזמן שעבר, השתנו מעט. הרוזן נישא לרוזין, פריחת האהבה הראשונית נבלה, והוא מתלונן על האווירה הביתית מידי. פיגרו, המשרת הראשי באחוזה, מאורס לסוזאן, חדרניתה של הרוזנת - בעידודו של הרוזן, שאינו נטול תוכניות בעצמו, באשר לסוזאן וזכות הלילה הראשון (זכות אותה אמנם ביטל באחוזתו, אבל...). עוד בין הבוחשים בקדירה אנחנו פוגשים את בזיל המורה למוסיקה בטירה (תפקיד אותו מילא גם עבור דוקטור ברטולו, בסיביליה), מרסלין - ממנה לווה פיגרו סכום כסף כנגד הבטחת נישואין, וכרובינו - נער החצר המאוהב ברוזנת ויריב אפשרי לבעלה.

פיגרו של "נישואי פיגרו" מבוגר בשלוש שנים, חכם יותר ולעיתים אפילו ממורמר. במרכז התחבולה הפעם לא ניצב, כמו בדרך כלל, הטיפש הרגיל, אלא אדונו האציל - גבר בערך בגילו, שמטרות המוסר המעוות שלו הפונות לארוסתו של פיגרו, אפשריות רק בחברה בה כוח וזכויות יתר ניתנות לניצול ללא מניעה. לחיו של בומרשה היתה ללא כל ספק השפעה על ניתוב עלילת פיגרו והבעת הדעות בה. "נישואי פיגרו" אינו "קומדית תחבולות" כפי שהיה המחזה שקדם לו, אלא יותר בדיקה אמתית של נושאים שונים שהטרידו, כנראה, את מחברו. הרוזן אלמביבה, עדיין חינני, הוא עכשיו בעל משועמם, בהחלט בדרך הנכונה להפוך לצייד-נשים חסר-לב, בעוד שאשתו - רוזין מלאת החיים מ"הספר מסיביליה" - השתנתה ללא הכר, והיא עכשיו מפוכחת ומבינה. בכל אופן, העיסוק בבגידות וביחסים העכורים נטווה ביחד עם הבדלי המעמדות ומטופל לא רק באמצעות פיגרו, אלא אפילו בעזרתה של סוזאן, והוא מעניק לקומדיה של בומרשה חדות וחריפות.

למרות שעלילת "נישואי פיגרו" מתרחשת בספרד (לעקוף את הצנזור הצרפתי), הרי שהחברה הצרפתית היא יעד הביקורת של בומרשה. במיוחד אולי במונולוג של פיגרו (במערכה החמישית), בו הוא מדבר על זכויות היתר להן זוכים בשל לידה מקרית, ההופכות אחד לבעל כוח  ואחר לעבד - בלי קשר לכשרונם. באמצעות פיגרו מבקר בומרשה את הצנזורה, ולועג למערכת המשפטית ממנה סבל (מערכה שלישית) - ואינו טורח אפילו להסתיר את יעדי חציו החדים. אבל 'חיסול החשבונות' של בומרשה לא היה מספיק להפוך את "נישואי פיגרו" להצלחה הקומית והרעיונית הגדולה. דמויות חדשות ומוכרות, עלילות ותת עלילות, תהפוכות ותפניות, וכמובן סוף טוב (חתונה/ות בסוף  המערכה הרביעית, והשלמה/ות בסוף המחזה) לאחר כל הטעויות וההסתבכויות, הפכו את המחזה לאחת הקומדיות הידועות והאהובות.

המחזה השלישי בטרילוגיה - "האם האשמה" (1792), הפוגש שוב בחלק מהדמויות כעשרים שנה מאוחר יותר, רחוק מאווירת הצחוק והשעשוע של שני קודמיו. בית אלמביבה הועבר מספרד, לצרפת שלאחר המהפכה. העלילה סובבת סביב בת ובן בלתי חוקיים של הרוזן והרוזנת, המאוהבים זה בזה. בנה של רוזין הוא תוצאת יחסיה עם כרובינו (שנהרג בקרב שנים קודם לכן). פיגרו בוחש בקלחת, כמו גם ברגרס - יועצו המרושע של הרוזן. המחזה הזה היה האחרון שכתב בומרשה לתיאטרון.

 

 

 

לרכישת כרטיס לחצו כאן

לוח הצגות

הצגות קרובות:
יום ב' 17.12.2018 שעה 20:00