(1937 – 1972)
יש אומרים שאמנות גדולה נקנית בסבל. ואכן חייו של ומפילוב הן הוכחה לכך.
עוד לפני שנולד כתב אביו לאשתו ההרה שחלם ש"קרוב לוודאי, זה יהיה בן. אני חושש שיהיה סופר...". לא בכדי חשש האב. להיות סופר ברוסיה הסובייטית תחת העריצות הסטליניסטית - זה לא היה יעוד שאב מאחל לבנו. כשהגיח לאוויר העולם כתב אביו לאמו: "כל הכבוד, טסיה, ילדת בן. נבואת הלב שלי התממשה... בן. רק שלא יממש את השנייה..." למרות זאת, קראו ההורים ,שהיו מורים במקצועם, לבנם- אלכסנדר, על שמו של אלכסנדר פושקין שמלאו אז 100 שנה למותו.
אלכסנדר ומפילוב, 'סניה' בפי חבריו, גדל ביישוב נידח קוטוליק, באיזור אירקוטסק, אי שם במרחבים האינסופיים של סיביר. שנה אחרי הולדתו נאסר אביו בעקבות הלשנה והוצא להורג במסגרת מסע טיהור סטליניסטי. (19 שנה אחר כך הוכחה חפותו). האם התקשתה לספק את צרכי ארבעת ילדיה היתומים מאב. לחם צר ומים לחץ היו מנת חלקה של משפחה קשת-יום זו.
אחרי התיכון, התקבל אלכסנדר ומפילוב לאוניברסיטת אירקוטסק. עוד בהיותו סטודנט ניסה את כוחו בכתיבה וב – 1958 פרסם את סיפורו הראשון "צירוף מקרים" בעיתון האוניברסיטה. לאחר מכן, שימש ככתב בעיתון המקומי של אירקוטסק – "הנוער הסובייטי".
בין השנים 1963 – 1965 למד במוסקבה בקורסים הגבוהים לספרות במכון הספרותי ע"ש מקסים גורקי. שם פגש אנשי ספרות ותיאטרון ידועים וגילה את ייעודו האמיתי- להיות מחזאי.
המחזות שכתב ומפילוב הוגדרו כקומדיות וזכו בתגובות חיוביות. הם היו משעשעים ושנונים, אך איש לא שש להעלותם על הבמה בשל הביקורת החבויה בהם על המציאות הסובייטית.
רק ב-1972 שינו חוגי התיאטרון במוסקבה את דעתם. מחזהו "בקיץ האחרון בצ'ולימסק" הועלה בתיאטרון ירמולובה , "פרידה ביוני"- בתיאטרון סטניסלבסקי ו"אנקדוטות פרובינציאליות" הועלה בלנינגרד. נראה היה שסוף, סוף המזל מאיר לו פנים. הוא היה מלא מרץ ותכניות לעתיד, זה עתה נישא... ואז ב – 17 באוגוסט 1972 , יומיים לפני שמלאו לו 35 שנה, יצא אלכסנדר ומפילוב לשייט עם שני חברים באגם היפהפה באיקל, הסירה התהפכה וומפילוב טבע... כמו פושקין ,שעל שמו נקרא, חייו נקטפו באיבם, וכמו פושקין- גם הוא זכה במקום של כבוד בפנתיאון הספרות הרוסית.
התהילה הגיעה מאוחר מדי. לאחר מותו, הוצגו מחזותיו מדי שנה במאות תיאטראות ברחבי המדינה. ה"בן הבכור" הוצג ב-44 תיאטראות בעת ובעונה אחת. במאי קולנוע החלו להסריט את עבודותיו, בעיר מולדתו קוטילוק נפתח מוזיאון ומפילוב , באירקוטסק נקרא תיאטרון צעירים על שמו. היום, אי אפשר לדמיין את עולם הדרמטורגיה של המחצית השנייה של המאה ה – 20 ללא השפעתו.
במחזה "הבן הבכור" אומר הגבור סראפאנוב: "כל אדם נולד עם נשמה של יוצר...וחייב לעשות משהו..כדי שאחר-כך כשהוא ילך לעולמו..יישאר ממנו משהו". למזלנו ומפילוב הותיר אחריו יותר ממשהו. יצירות רבות שעד היום נוגעות ללבנו.
